ביום רביעי הקרוב בייגלה שלי תחגוג 4!
כתבתי עליה עוד כשהיא היית רק רעיון, ואז כתבתי עליה כשהיא הייתה בייגלה קטן בתוך הבטן, וכתבתי עליה ואודות האימהות והפחדים וההתרגשות רגע לפני לידה, וגם באשפוז במחלקה להיריון בסיכון גבוה כי כמעט ולא שרדתי את החודש התשיעי הו, כמה פחדים, אני זוכרת כל רגע במחלקה. לא אהבתי להיות בהריון, זה הרגיש כמו מחלה, כאילו השתלט לי חייזר על הבפנוכו.
ארבע שנים. מצד אחד מרגיש שעברו כמצמצוץ עיניים ומצד שני... פאקינג ארבע שנים!
היא גדלה כל כך יפה ואני נמלאת פליאה, אני מאחלת לעצמי להתרגש ממנה כל החיים.
אני אימא-ילדה
ואני אוהבת ילדים כל כך
כיף לי איתה בהצגות
כיף לי איתה בפעילויות מהגן
תמיד ההורים מעירים לי שאני מפוצצת אנרגיות
אני האימא המפעילה בגינה
אני פאקינג אימא של הוועד.
וזה מתיש כן? אבל זה גם כיף.
אז בעוד שבייגלה גדלה
אני מרגישה שלצד זה שאני אימא ילדה
התבגרתי
שלא לומר מרגישה ש....
הזדקנתי. ופתאום המושג הזה של פרה מנפאוזה ממש מורגש בכל הגוף ו adhd חטף עלי סיבוב.
(נא לא לעשות פה גילנות ולהגיב לי שאני עוד צעירה. הכל יחסי)
ואיראן וארהב יהרסו לנו את שבוע החגיגות שתכננתי בעמל רב
וכואב לי
הגב
וגם מאד האגן,
אבל כל זה לא משנה
כי יש לי ילדה בת 4
ואני כל כך נהנית ממנה, מההסנפות, החיבוקים, הצחוקים. נהנית ונוצרת כי יודעת שבמצמצוץ העיניים הבא - היא כבר תעלה ליסודי.
הלוואי ויכולתם לצפות בה. לראות את הקסם שהיא. את המתיקות השופעת, לשמוע אותה חופרת בשאלות שלא תמיד יש לי תשובה לתת. אוח בייגלה,
אני מאחלת לך שתהיי סקרנית כל החיים.
לעכשיו אני אאחל לך שתחלימי
כי את עם חום ופריחה מוזרה
ומתי כבר תפסיקי להיות חולה בשבוע היומולדת שלך?
איזה כיף שיש כלוב ובלוג לכתוב בו את החיים.