על אלי, הדמות מ"כל האימהות משקרות". לא לעשות לי ספוילר כי אני עדיין באמצע הסדרה.
על כך שאני מרגישה שאני הולכת בעיניים פקוחות לרווחה בדיוק לחיים כאלה, של להירדם מול המסך ולחיות בצמצום רגשי וחווייתי. של לתת לדברים לעבור לידי. הנה הם כבר עוברים לידי.
ואני יודעת ורוצה אחרת אבל מרגישה שאין לי דרך לממש, את הרצונות שלי, כי אני לא כל כך יודעת מה הרצונות שלי מאז שאני אימא של בייגלה.
אני מהרהרת המון בחיים שהיו לי לפני שהפכתי לאימא.
מסיבה טובה מדי פעם, טיולי טבע בשבת (כלומר להיזרק עם ג'וינט וכוס יין באמצע שומקום וליהנות מכל הירוק הזה מסביב), ללכת להופעות של אמנים שאהבתי, לשבת במסעדה טובה, לנסוע לתערוכת צילומים לפחות פעם בשנה, הרבה פילאטיס שהיה דרך חיים.
וכל זה..
פוף
.
עצוב לי.
הבאתי את כל זה על עצמי.
אני רוצה לחזור לעסוק בכל זה.
לא לחזור למה שהייתי כי זה פשוט לא יקרה, אני מאמא של בייגלז וזה משנה חיים... אבל נבלעתי. לחלוטין בתוך בועת האימהות. זה מאד נוח להתכסות בזה. מאד מאד נוח. נוח עד בחילה.
לא הכל אבוד, אני יודעת,
אבל מרגיש לי שרק אני יכולה להוציא אותי לאור
אבל אני כרגע.. עסוקה בהישרדות. או שזה סתם תירוץ שאני מאכילה אותי.
לא יודעת.
יש התראה
הולכת להינעל בממד עם הכיתה הטיפולית שלי.
ביי.