זה דיכאון
זה דיכאון
זה דיכאון
ילדתי שלי היא הלב הפועם בי
איתה אני חווה רגעי אושר טהורים
אני כל כך מתרגשת ממנה
מהשיחות שלנו
מכך שיש לה עניין בדברים ספציפיים (למשל, כוכבי לכת! בגיל 4!!! או לתפור תכניות מדעים כאילו זה צ'יפס, מה שנקרא זה לגמרי לא ממני.. אני הייתי עפיפון בגיל הזה, זה מהתורם הנפלא שבחרתי, בוודאות)
ולצד זה
יש אותי
(יש אותי בכלל?)
ואני נעדרת מחיי, כבר הרבה מאד זמן, עוד לפני שאגת הארי, עוד לפני עם כלביאה ואעז לכתוב שאפילו עוד לפני אירועי אוקטובר 23.
ואני זקוקה לעזרה אמיתית
כי אין אותי ואני מאד מתגעגעת אלי
מאד
אז ברוח החג הלא משמח הזה,
הנה אני פה, לכל מי שתהה, דאג, שאל.
פשוט גדול עלי, להתפנות ולפגוש אותי, או אתכם
אני כרגע מחזיקה את הכל, ליטרלי הכל (לעבוד במלחמה בלי סידור לבייגלה, לנקות, לבשל, לדאוג, להכיל, להפעיל, לעניין, להכיל, להפגיש עם חברים, לחנך, לאפשר, להכיל! להגביל, אה ולנשום, גם, לנשום).
אני כל כך מחזיקה שאני שוב, לא מצליחה לבכות
ולא שאכפת לי מבכי
כן מאד אכפת לי לשחרר, להישען, להיות פגיעה, לתת למשהו לחדור, להזיז לי, לרגש אותי, בכי הוא רק סימפטום. אני מרגישה שאני לא מרגישה. שאני מתגעגעת ללהרגיש. אין לי עניין בכלום. אין לי עניין בעצמי.
יש הבהוב, עמום שמזכיר לי שמתחת לדיכאון
יש נשמה בועטת
למשל, שיר שמרגש אותי
להישאר באוטו עוד רגע עד שייגמר השיר
כמובן, שזה קורה רק בימים שבאמת בא לי לשמוע מוזיקה.
אז דרישת שלום ממני,
אני עוד אחזור
לכתוב את עצמי
ולדבר איתי
ואולי גם אתכם
זה יקרה
יום אחד.