רק כדי לשחרר את הנשימה
כלומר כדי להעז לנשום קצת עמוק
את כבר עם המון שנות ניסיון בעמוקים
תני לגל לקחת אותך ולפלוט אותך אל חוף (מבטחים!)
הנה. כותבת. אני כותבת!
אני כבר ממש מדמיינת איך יראה המפגש הראשון שלי אצל פסיכולוג, אני אתחיל מלומר את מה שלא אמרתי לאף מטפלת שלי מפורשות: נפגעתי מינית בילדות ובנערות בתוך קשרים ממושכים. אני רוצה לומר את זה בקול ומשם, לקחת את זה הלאה. אני מעוניינת בריפוי שלא יבוא, אבל כן בשינוי. אני חושבת המון על מה אני מעבירה לבייגלה. איך היא תתפוס אותי בעיניה בעוד כמה שנים?
כאימא מתבודדת? כאימא שלא עושה דבר וחצי דבר למען עצמה? מה היא תלמד מזה?
מעוניינת בשינוי. אם יבוא ריפוי, אדרבא.
אין לי עניין לחטט שם, בצלקות, אני יכולה ורוצה לספר מה היה, מה נעשה לי ומה קורה לי היום בתוך יחסים אינטימיים, רגשיים. שהם פשוט וקל נהיר וברור: תוצר של החוויות המוקדמות שלי.
מעוניינת לתקן דפוסים. מעוניינת.
[כאן אפשר להכניס מקרה משמח: אדון מים רדודים סימס לי אמש אחרי חודשים של שתיקה והיעלמות מצידו. מחקתי את השיחה ואף הרגשתי נפלא עם זה].
*
נכנסתי לסחרור רע אבל אני מרגישה שאני בסופו. חוזרת למוטב במהירות של צב, אבל לפחות חוזרת. שיחה עם חברה שלא פגשתי חודשים קרובים (רק בגללי) שימשה כזרז. אני האחרונה להודות שלפעמים צריך להיעזר ביד המושטת אליך לעזרה.
אני צריכה עזרה.
ואחרי שממש הספיק לי כרגע לכתוב על זה
אני רוצה לכתוב על החוויה שלי כאימא לילדה צליאקית, בררנית אכילה מהסוג הקשוח ביותר, בחגיגות על האש ביום העצמאות.
הילדה שאכלה בקושי, פיתה בלי כלום, וואפל לל"ג, ושני מרשמלו.
אותי זה לא מפתיע וגם לא מאכזב, אני מכירה את בייגלז שלי. אבל התגובות הו, התגובות מסביב לשולחן, השאלות, ההצקות הישירות אליה (הדפתי כל אחד שהעז להטריד אותה קולינרית).
לא היה לי כיף.
גם לא היה לי כיף לראות איך כולם נהנים מאוכל.
ילדות בגילה, דופקות שיפוד, מנשנשות צ'יפס. כה טריוואלי.
הבעייתים בחבורה אכלו נאגטס או שניצל תירס.
ובייגלה שלי, חזק בפיתה בלי כלום. היא אכלה רבע ממנה.
וכך יצא שבאירוע משמח שכולו אוכל
נכחה ילדה מתוקה מתוקה
אבל רעבה (מבחירה שלה)
ועצבנית
ועייפה
ולא היה לי כיף, כבר ציינתי? ואין בי שמחה.
*
נסיים בהכרת תודה
1. תודה על משפחה אוהבת.
2. תודה על בייגלה שהיא פלא עולם.
3. תודה לך ג'נט, שאת נותנת צ' אנס וחוזרת קצת לדבר עם עצמך. אני יודעת שזה ממש ממש קשה.