תמיד זה אני מולי

 לא היה פשוט היום.

רוב המטופלים שהגיעו היו נפיצים וגם השותפה שלי למרפאה הייתה נפיצה ובכלל הכל הרגיש מאד שברירי מבלי שמישהו יעצור רגע ויגיד, בואו רגע נקבל שזה יום לא פשוט עבורנו כעם וכיחידים ונהיה בקצת חמלה.

הטונים עלו מהר מאד וכל מיני פיוזים נשרפו וברגע אחד של שקט ממטופלים וממתינים אמרתי לשותפה שלי שאני מרגישה שקשה לה היום במיוחד, שתשב לעשות עבודה פנימית ולא תקבל קהל. הדבר הזה שינה את משך המשמרת והאווירה נרגעה. 

הלכתי לטקס שארגן בית החולים, אי אפשר היה לעבור מרוב עומס של אנשים, כל המסדרונות היו חסומים ומטופלים מסכנים חלקם על מיטות, פשוט נתקעו. זה ממש צרם לי והרגשתי שאני נחנקת אז פשוט חזרתי למרפאה ועמדתי שם דק דומייה בזמן שיש בומים מעלינו.

גם עם בייגלה לא היה פשוט ואת רוב אחר הצהריים בילינו בטנטרום נצחי ומשחק "מי שרה יותר חזק כשיש אזעקה?"

והנה, 

ערב 

ושוב הריקנות 

ושוב הקיפאון 

ושוב ההשתבללות פנימה 

תודה על חיים בריאים 

תודה על אהבת הארץ 

תודה על אהבת אדם 

תודה. 

זו הפעם הראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי שבשולחן החג הגיאורגי סותם העורקים של משפחתי לא היה לחם! התהליך שעברתי מחלחל גם למשפחה וזה עשה לי כל כך טוב.

אני נזכרת בראש השנה כשבייגלה הייתה עוד תינוקת, כמה הייתי לחוצה ולא נהניתי מכלום והרגשתי כבדה וחסרת חן. אתמול החוויה איתה הייתה אחרת, הפעוטה שלי שרה ורקדה וכשחזרנו הביתה היא אמרה לי "אימא, אני שמחה" וזה המיס אותי והרגשתי טובה דיה.

השולחן היה לפטיני ברובו, הכנתי סלטים וזה היה טעים וקיבלתי הרבה מחמאות, אני, זו שלא סבלה להיות רגע אחד במטבח, הכנתי סלטים ונהניתי הרגשתי שזה מרפא אותי. 

הקיצוניות הזו בין מה שקורה לנו כעם, בין עוד הותר לפרסום, עוד פיגוע, בין מחשבות חשוכות מיואשות על החטופים האומללים שלנו לבין להיות אימא שמשדרת בטחון ושמחה גובה ממני מחיר נפשי יקר, של תחושת ריקנות בסוף יום ורצון לברוח לשינה בכל רגע פנוי שאין לי. 

עיינתי היום בספרו של זיו קורן, קראתי מעט, 

עד כמה שהרגשתי שאני יכולה להכיל ועדיין לשמור על פרצוף קפוא. אני מתכוונת לרכוש אותו ולדעתי זה ספר שחובה שיהיה בכל בית. 

כשטיילנו הערב בפארק האהוב עלי ראינו קבוצה מתהווה של משפחות, כולם סביב רב או לא יודעת מה בדיוק שסיפר סיפור יפה של הבעל שם טוב. לאחר מכן קיבלנו פתק עם שמות פצועים וחטופים לשאת תפילה למען שלומם. משהו ברגע הזה בו הוא תקע בשופר גרם לי לרעוד בהתרגשות. משהו בביחד הזה. הרגשתי שאולי יש לנו תקווה. ואז פתחתי חדשות ושוב הפנים של החיילים המתוקים, הצעירים יפי התואר והבלורית הורידו אותי למטה. 

אני מרגישה שאני צריכה לבכות בכי טוב. 

וזה לא 

יוצא. 

זה מה שזה היה בבוקר. אני לא חושבת שאני פחות מכל אדם אחר, ג'נט של פעם פעם הייתה אוכלת את עצמה ולוקחת את העלבון הזה איתה. אבל זה עוד רגש הוא בא. הוא הלך. 

לקבל אותי זה לקבל את המצב הקיים, יחידנית עם פעוטה. אחת שעושה הכל לבד! או בתשלום להנדימן חביב, בבקשה תנו לנו המלצה להנדימן חביב בבקעת אונו, אגב. הכיסאות עדיין לא הורכבו והיה פה ניסיון כושל. 

היינו בפארק היום עד שתפסה אותנו האזעקה ואז נרמסנו בדרך למרחב מוגן. מודה שאיבדתי את זה וצעקתי שם על אנשים שיש פה ילדה קטנה שהם רומסים. 

הפארק היה מלא באנשים חביבים לרוב,  והיה אוויר טוב והרגשתי טוב ובייגלה הייתה מופלאה ושום דבר בי לא נצבט. זה היה נעים. 

היה שם אבא שקצת פזל לכיווני וזה עשה לי נעים בגוף ובראש. אני האימא הרגילה הזו שאתם רואים בפארק בשבת, עם השורטס והחולצה הזרוקה

עם השיער הקצת מבולגן 

זאת שקצת ילדה בעצמה, 

ובתוכי מתחוללים כ"כ הרבה רצונות ומאווים

הלוואי והייתם רואים פנימה לנשמה של אותה אחת בפארק. 

מתכתבת עם מישהו באוקי סטופד 

ממש התכתבות של התחלה 

הוא: גרוש עם ילד

אני: יחידנית עם ילדה

הוא שאל אם אני איתה היום, עניתי שאנחנו יחד בכל סופ"ש כי אני יחידנית. 

לאחר מכן כתב שזה לא מתאים לו ואיחל לי בהצלחה. 

והכל באמת סבבה 

לא לכל אחד מתאים 

גם לי לא מתאים כל מיני דברים 

אז למה אני מרגישה את כדור העלבון בבטן? 

אני באמת מנסה להבין למה זה פגע בי כך? 

כל זאת ועוד אחרי ארוחת הבוקר.

שבא לכם לצרוח? פשוט לתת צעקה / צרחה / צווחה שתרוקן הכל ותשאיר אתכם רפויים?

אז עכשיו. זה מה שאני רוצה לעשות. 

זהו. 

ביום האחרון נשקלתי והנה התגלה לפני המספר החדש. לא שקלתי כך כבר תשע שנים. 

אז הייתי רזה ומאד עצובה, ירידה מאד מהירה במשקל בעקבות שברון לב.

היום אני קשת של רגשות. אבל אני שמחה בהוויה שלי. אני ילדה מתלהבת עם קוקיות. אני מתרגשת משיר שמגיע בול בזמן וגם מריח של גשם, אני מתרגשת מלהיות אימא.

ואני גם עייפה. ובודדה. ועצובה. 

כל הרגשות האלה אורחים אצלי בלב. האומנות העדינה של לדעת שרגש הוא אורח גם עצוב וגם שמח, הם עוברים דרכי אבל הם לא *אני*. 

אני מהרהרת בשאלת המי אני לאחרונה 

ויש לי בערך אפס תשובות 

בקרוב אפגוש את עצמי שוב ואגלה. 

יש לי שעתיים לעצמי עד שאאסוף את בייגלה מהגן 

המוזיקה כבר מתנגנת 

הגולגול כבר אסוף 

ואני יוצאת למסע של פינוי הבית מהרבה מאד שיט 

בתקווה שארגיש קלה יותר בלב בקרוב. 

וכל מה שלא נכתב כאן מוחזק אצלי ובתוכי 

אני לא יכולה עכשיו

להתפנות לזה 

בוא 

תניח יד על הכתף, קח אותי. תפרק ואז תחבק. 

תן לי לבכות ואל תשאל למה. 

היום זה היום האחרון לאתגר שנמשך 90 ימים.

חיווטי המוח השתנו ואני מתנהלת מול אוכל באופן בריא יותר. 

הגוף מרגיש טוב ונראה בסדר 

רופס קצת

שקיות שוקו קצת 

אני מאד רוצה להתחזק ולהתחטב עוד

מחפשת מאמן אישי עם בניפיטס 😂

אני ביום חופש כי בייגלה ורופא גסטרו. יש לי שעתיים של שקט, לעצמי, בבית, פשוט לשכב על המיטה ולהתמרח. 

תודה על הרגע הארוך הזה. 

ברור לי שהדבר שאני כה רוצה לא מתקיים בגלל שאני לא היצור הכי משתף פעולה שקיים על הפלנטה. הצלחת שלי אכן מלאה בשיט שלא מובא לכאן במלואו או בכלל כי אני מפחדת שאם אכתוב את הדברים אני פשוט אתמוטט רגשית וזה ממש לא מתאים כרגע לקרוס. ורוב הימים הצרכים שלי מתבטלים עד מודחקים וזה בסדר. את רוב הימים אני מסיימת מרוקנת ומותשת עם רצון עז לשקט מוחלט ומינימום תקשורת עם בני אנוש.

אבל מגיע רגע מאד מאד קצר

שאני מרגישה שהצרכים האלה שלי חייבים הכרה מינימלית. כי אני חייבת לשרוד. 

אז איך 

איך אני מצפה בכלל 

שיהיה לי משהו עם גברים 

כל משהו 

תקשורת 

שיחה 

משהוווו 

כשאני במצב הזה. 

אה? 

אני מבואסת מהתחת. 

בחוץ מלחמה ואני בניתוק מוחלט מחדשות כי זה גומר אותי. גומר אותי שאין עסקה. גומר אותי שכל יום קמים לחדשות רעות יותר. 

הולכת לחבק את בייגלה. חזק. 

למצוא בחור 

שעונה על הרצון שלי 

להיות 

מצחיק 

איש שיחה 

סקס מפנק 

וחיבוק בסוף הערב 

הפך להיות אתגר בלתיייייייי נסבל. 

תבינו משהו

אני כמעט באפס פניות רגשית ופיזית להרפתקאות. באמת. לא תירוץ. יש לי כ"כ הרבה שיט על הצלחת, מכל כיוון ומלא גיוון. 

ועד שמגיע הרגע המאד! קצר! שיש לי חשק ואולי גם קצת כוחות נפש לעסוק במין ושיחה עם בן אנוש מעל גיל שנתיים 

אין 

אפילו

בולבול אחדדדד נורמלי לישועה. 

זהו. אמרתי את שלי. 

לשבת על כיסא במרפסת? 

למה

הכל

צריך 

להיות 

כ"כ 

מורכב

!!!

אין לי כוחות לכלום יותר בחיי, שיישב ככה חודשיים, כבר לא אכפת לי. 

אני בעומס בלתי נלאה 

של דברים ומשימות 

וכתוצאה מכך 

אני לא עושה כלום 

אז יום של זין בתחת לכולנו שיהיה.