תמיד זה אני מולי

לא עושה שום דבר קריטי חשוב ומקדם

משלל סיבות לא באמת לגיטימיות, כמו מוח adhd שנמצא בעומס יותר לא נורמלי. 

נושאת עלי רוב היום אשמה ובושה שאני חרא אימא, חרא ג'נט. 

מרגישה שאני הכי מתחזה שיש כי הכל בתוכי כאוס. 

אבל מה שהכי חשוב הוא שיש לי את זה 

עוד קניה לחלוטין מיותרת ב flying tiger

זה הופך לי את הכאוס והחרא שאני בתוכו למתוק יותר 

מתי אחלים מעצמי? 

מתי יפסיקו לכאוב לי הציצים בטירוף? 

למה יש דבר כזה שנקרא פרה מנפאוזה? 

למה זה בא לי עכשיו? 

בוקר מבולבל לכולנו. 

איכויות אחרות

דקויות שרק אני שמה לב

ובכלל 

אני חושבת שאני קסומה 

ומשהו מיוחד 

אתה תבחין בזה כשתתקרב 

אם אתן לך להתקרב 

ובכלל אני רוצה שתגלה אותי 

דרכך

זה נשמע הגיוני? כנראה רק לי 

אתמול בזמן יצירה עם בייגלה, הדבקנו כל מיני מדבקות 

וזה מצא אותי 

וכל מה שכתבתי כאן על עצמי 

אני רוצה לחשוב ולדעת עליך

לא חסר לי כלום 

רק מישהו שבאמת חושב ורוצה בי, בזה. רק זה. 

הוא בטח שם, אי שם 

רק צריכה להרים את הראש או משהו כזה. 

בינתיים קצת ציצים לטראפיק 

כלואים בחזיה

משוחררים מכל וכל 

אני עושה הכל, בחיי, אני עושה הכל.

מתפקדת על מצב טורבו. אני ממש מנהל. רשימות על החיים שלי ושל בייגלס כדי לא לפספס דבר. 

והכל דחוסססססס כ"כ ממילא ובשמונה בערב אני בכיבוי מוח כללי. 

אבל יש דבר אחד ששבר אותי היום 

וזה הדבר 

אני צריכה להכין למחר עוגת שוקולד, כי מחר יש יומולדת לילדים בגן ואין עוגה ללא גלוטן.

וזיבבבבייייייי שהילדה שלי לא תקבל עוגה. 

תנו לי לשטוף כלים שעתיים!

ורק לא זה. 

רק

לא 

זה. 

ולא אל תגידו לי לקנות אחתתתתתתת יא מעצבנים. 

אתמול צפיתי בפרק הראשון של הדוקו על אביתר בנאי. 

איש עמוק, מוכשר, מעניין 

וכל מה שרציתי ודמיינתי היה איך וכמה נעים להתכרבל איתו ולהסניף לו את הצוואר. 

ממליצה לכם לצפות.

אתם לא חייבים לאהוב את שיריו למרות שאתם סתומים אם אתם לא אוהבים, אבל לראות את המסע שלו, דרך עיניו, דרך מה שזוגתו מספרת. 

הו, הלב שלי התרגש כל כך כשהם סיפרו על איך הכירו. 

היא אמרה שהיא הרגישה משהו כל כך חזק ממנו, שהיא לא הצליחה להביט בו. 

ואני חושבת לעצמי ושואלת 

מי? מי היה לי בחיים שידעתי להרגיש ולומר בביטחון - הוא שלי, אני שלו. גם אם אנחנו לא ביחד במובן הפשוט של המילה.

יש לי תשובה. 

היא לא באמת משנה. 

תרימי את הראש ג'נט אהובית מתוקה 

תרימי 

הזדקפי 

צאי לעולם 

אל תוותרי על הרעיון הזה 

שיש שם מישהו שהוא בדיוק לך ועבורך 

והוא חושב, מקווה ומייחל לאותו הדבר בדיוק. 

תרימי את הראש והביטי קדימה, לצדדים 

אבל אם תביטי לאחור יותר. 

*

באתי לכתוב בכלל שאני מחכה לפאקינג איראן 

בתור עובדת בית חולים ענקי 

אני רואה, שומעת ונערכת למה שהולך לקרות. במלחמה הקודמת הבטחתי לעצמי לא לעבוד יותר במקומות חיוניים. והנה, אני פה. נערכת. וחברים יש פה היערכות ענק! לא שבא לי להלחיץ..

וההמתנה הזו 

פאק 

זה גומר אותי. 

די כבר. שיקרה וייגמר וזהו. 

המוח שלי דייסה 

התחת שלי קציצה 

הבטן שלי גוש של רגשות רוטטים 

השדיים שלי הם מרשמלו מתוק 

החיוך שלי ממתיק סוד 

הלב שלי... 

פועם 

הנפש שלי כמהה ל

הפוסי שלי בסכנת טביעה 

העיניים שלי 

עייפות וטובות

הדברים הבאמת חשובים לא קורים כי אני. אני. 

וכל מה שאני רוצה 

רוב היום 

היא שתדחוף לי את היד לתחתונים ותקשיב איך אני 

גומרת ממש ממש יפה, ותקשיב אבל, תקשיב באמת לכל שאיפה, כל נשיפה. 

*

בחיי שזה ממש מרגיע אותי. 

גמירות שמיימיות וקצת וויד. 

מה עוד צריך בשביל מערכת רגועה. 

*

נזכרתי שבכלל רציתי לכתוב פוסט על מציצות. 

אבל זה יחכה, או שלעולם לא ייכתב. 

בשורה התחתונה 

אני הרי חיית שליטה 

שליטה היא בדמי וגם בעוכריי כי הכל אילוז'ן בסופו של דבר. 

אבל הו מיי 

אני מאד אוהבת לרדת, למצוץ, ללקק, להסניף 

להכתיב את הקצב! לתת את הרפרטואר, לשמוע אותך מפיק הנאה. זה נטו עניין של שליטה. 

וזה כיף לי. מאד. 

ספורות ומעטות הפעמים בהן אפשרתי לפרטנר שלי "לזיין לי את הפה". 

גם כי זה מטרגר אותי מאד ומכניס אותי למקום לא טוב מנטלית, 

וגם כי אני מעדיפה לשחרר את השליטה שלי במקומות אחרים בלונה פארק הזה שנקרא מין. 

כל זאת ועוד 

כנראה שלעולם לא. 

יאללה ביי חזרתי לעבוד. 

לא בא לי לכתוב למען האמת. אני מעדיפה להדליק עוד ג'וינט ולדחות את מה שאני לא רוצה לכתוב עוד קצת. עצם הכתיבה כאן מפגישה אותי עם עצמי, זו שאני פחות מעוניינת לשוחח איתה כי היא מעזה להרגיש. 

רציתי לספר לאיש הצלילים על החלום המתוק שחלמתי עליו, חלום שהוא קצת המציאות, לרגעים קצרים, לפעמים. משהו עצר בי. אולי הפחד להיות חשופה ככה, שזה מצחיק אותי, כי הוא פאקינג דר' למדעי הפוסי שלי והוא מכיר כל פיסת עור בי. 

אבל לא כל פיסת נפש.

עברו שנים מעטות מאז שהרגשתי שאני רוצה ומסוגלת להתכרבל בתוך מישהו ובאמת לנשום שם, במרחב הזה. אתמול התכרבלתי בו, יכולתי ורציתי להישאר שם עוד, ועוד קצת אבל נבהלתי. הרגשתי קול פנימי שדוחף אותי לזוז, להתנתק. 

תודה לך איש הצלילים 

על שאתה גורם לי להרגיש. 

על שאתה גורם לי להרגיש יפה. 

על שאתה נהנה ממני ומוצא אותי מעניינת (וחופרת)

תודה על העניין שאתה מביא איתך 

ועל השקט 

ועל הצחוק 

ועל היופי הנערי והמחרמן

ותודה על המוזיקה שמרגישה כמו שוק חשמלי ללב שלי כמעט בכל פעם 

*

החלטתי להישאר במקום העבודה 

זה היה כרוך בהצבת תנאים וקבלת קידום משמועתי בשכר וקבלת עוד כמה סמכויות שביקשתי. ביום שלישי הצוות הדבילי שלי ערך לכבודי הרמת כוסית, על שהפכתי את ההחלטה. 

ובכלל, אני מוצאת שאני אשכרה נהנית מהעשייה, שהפכתי למשמעותית ובעלת השפעה, מכתיבת דרך בארגון ענקי. זו תחושת סיפוק שהייתה חסרה לי מאד, והנה. 

*

הייתי הבוקר בסדנת אפיה ללא גלוטן. 

אני ואפייה ממש, אבל ממש לא חברים. רוב הסדנה פיהקתי ורציתי למות. אבל השתתפתי והכנתי מלא דברים. 

את כולם, כולם!!! בייגלה אכלה בתיאבון רב. 

מרגישה שכבשתי את האוורסט. הורה לילד שאינו בררן קיצוני לעולם לא יבין. 

*

אבל נכון לרגע זה 

קצת עצוב לי בלב. 

לא שואלת למה 

נותנת לזה להיות 

ולחלוף.

שתדעו לכם 

שזה מאד קשה 

למצוא בולבול טוב 

שמחובר לאדם טוב

ולפעמים כמו ממש עכשיו ברגע זה למשל, זה ממש ממש ממש

כל מה שאני זקוקה לו. 

לחדירה טובה 

כזו שתשאיר אותי... נפעמת. 

כושילראבקקקקקקק! 

לא רוצה לשמוע ממכם מילה, ולמטומטם האירעי שיישלח הודעה בה הוא מציע את עצמו ואת איברו - תיזהר!  אני אכזרית היום. ככה אמרו לי. 

איזה עוד שיעורים מזמנים לי חיי האימהות לבייגלה? 

אני מרגישה מובסת. בא לי לרקוע ברגליים ולצעוק שכלום ממה שקורה לא הוגן. למה דווקא לי. למה בכל הלבד הזה ובחניקה הכלכלית הזו אני צריכה עוד קשיים? באמת, רחמים עצמיים במיטבם.

בייגלה שלי 

היא ילדה נפלאה. היא מצחיקה, מאד, ויש לה אהבה מוזרה לסרטוני unboxing של משחקים קטנים, ויש לה אחלה חוש קצב ואהבה לשפה העברית, היא חכמה מעבר לגילה והיא כזאת ילדה סקרנית! היא ממש שואלת הכל. הרבה. היא יודעת לשתף את הרגשות שלה בפניי, לתת שם לתחושות שעולות בה, היא משתפת בפחדים שלה ובחלומות.

בחיי, ילדה מתנה. בול למידותיי. יש לנו את הדברים שלנו. השקט שלנו. אני אוהבת אותה. והיא אותי ("אמא, תודה שאת דואגת לי" מכורה שרופה עליך אימא שלך!)

אבל האתגרים, הם קשים ומתסכלים. ואני כל הזמן ברגשות אשמה. שאני לא פועלת נכון, או לא פועלת בכלל, או שאני באובר דואינג, או שבכלל אולי אני מפספסת משהו רציני מאד, די כבר אין לי כוח לחשוב. באמת. אין לי יותר כוח. אני מרגישה כל כך לבד בחוויה הזו. גם מי שהכי קרוב אלי, לא יצליח להבין. כי הוא לא חי את זה. בכל רגע. וכי בייגלה לא גדלה ברחם שלו. אלא ברחם שלי.

אז בייגלה הנפלאה סובלת מאד מחרדת קקי. כמה סובלת? הדבר מנהל את חייה. כמה סובלת? מונעת מעצמה אוכל. כמה סובלת? התקפי בכי וקריעת ים סוף עד שהיא מתרקונת.

ובייגלה בררנית אכילה מצטיינת. או כמו שאמרה לי היום אשת מקצוע שאני מאד מכבדת "מקרה לא רגיל".

קיבלתי לראשונה הכרה בקושי *שלי*, היא ראתה אותי, את תסכוליי והמליצה לי ללכת לליווי רגשי כי קשה להיות בזה לבד. 

ואני כועסת, כועסת על כל מי שביטל את הדאגות שלי ואמר לי שזה כלום. כועסת על כל מי ששופט אותי ואת צעדיי, כועסת על כללללללל מי שמעיר לילדה שלי על מה אכלה, מתי אכלה, למה לא אכלה.

כועסת שהגן פספס פעמיים בשבועיים והילדה נחשפה לגלוטן. 

ועצובה.

כל כך עצובה 

שלא פעלתי יותר בתכיפות 

ועכשיו צריך לשלם הרבה מאד כסף ולהיכנס לתהליך ארוך מאד. 

לנגד עיניי אני רואה את בייגלה 

בגיל 6

כששיערה ארוך ומלא 

לחייה עגולות וסמוקות

בטנה רגועה 

אוחזת שיפוד ביד אחת

וצ'יפס ביד השניה 

ואימרו אמן. 

אני לביאה 

אבל התעייפתי 

מאד התעייפתי.

אני מפחדת 

שמרוב שאני מחזיקה הכל (לא באמת מחזיקה זו אשליה לדעתי, כי בשמונה בערב אני מבצעת שאט דאון ופשוט לא מצליחה לתפקד, בקושי להתקלח)

משהו רע יקרה לי. 

ואיזו דוגמא אני משמשת לבייגלה כשאני מתנהגת באופן הזה?

סגור לתגובות. תודה.

בלי שאף דמעה לא תרד לי 

אימא התקשרה היום להודיע שסבא אינו עוד. היא ידעה שבייגלה איתי ושתינו היינו אסופות מאד במהלך השיחה.

העברתי עם בייגלה ארבע שעות של משחקים וכיף עד שנרדמה וגם עכשיו כשהיא כבר ישנה במיטתה החמה, לא יוצא הבכי. 

מה מציק לך שאת לא בוכה? זה מדד לעצבות? זה לא. 

אז כתבתי הספד בעיניים לא מטושטשות ובאף לא מנוזל. 

אני יודעת בדיוק מתי זעקת השבר תצא ממני 

כשאחבק את אבא. אני יודעת. 

סבא שלי איננו עוד בין החיים. והלילה נקבור אותו. כמו הצדיק שהוא תמיד רצה להיות. 

אני אוהבת אותך תמיד סבא'לה.