תמיד זה אני מולי

לשבת על כיסא במרפסת? 

למה

הכל

צריך 

להיות 

כ"כ 

מורכב

!!!

אין לי כוחות לכלום יותר בחיי, שיישב ככה חודשיים, כבר לא אכפת לי. 

אני בעומס בלתי נלאה 

של דברים ומשימות 

וכתוצאה מכך 

אני לא עושה כלום 

אז יום של זין בתחת לכולנו שיהיה. 

אז החשש היה מוצדק ומסתמן כי לבייגלה יש צליאק. למזלי בעולם השפע, זו אינה גזירת גורל, מה גם שאני באופן אישי נהנית מחיים ללא גלוטן ואין סיבה שלא. בשבוע הבא נתניע תהליך של בדיקת רופא וגסטרוסקופיה. אתמול הייתי חרדה מזה והיום אני נחושה לעשות הכל כדי שלבייגלה יהיה טוב בבטן ובנשמה, אז גסטרו איט איז.

אני והדאגות יד ביד לעבר עולם נטול גלוטן. 

*

אני מרגישה שהגיעה העת לרענן את התמונות הלא מייצגות שלי באוקיי סטופד ונהיה לי קצת עצוב שחוץ מסלפיז אין לי שום דבר להציג. מה זה אומר על החיים שלי? אה, שהם משעממים וחסרי מעש מעבר ללהיות אימא. מבאס אותי. אני יודעת שעוד מעט יהיה קל יותר, ועדיין. מה עם עכשיו?

אני גם מחפשת בגדים כי כל החולצות, אני חוזרת, כלללל החולצות גדולות עלי ולא מחמיאות לי יותר. אני מחפשת את רייצ'ל הישראלית! שתבוא להלביש אותי בסטייל עם תקציב של שיין. סתם. שיין מוחרמים אצלי. 

*

המטופל החמוד מהעבודה. 

אתמול הוא התקשר למרפאה. 

הייתה שיחה קולחת ונעימה וקצרה וכל כך רציתי לסמס לו "אתה חמוד. אולי קפה?" או "בא לי ללקק לך את הגוף". או "אולי תבוא להביא בי?"

אבל לא. 

שוב קיפאון וחוסר בטחון. 

שיסמס לי הוא בעצמו אינעל שורלוק! 

כשאני מנצחת את עצמי ואת הרצון (או הדפוס) לברוח לשינה ולא להתמודד עם דברים בעלי משקל רב אני מרגישה שכבשתי הר.

היום ההר שכבשתי היה לבשל לי לבייגלה במקום לישון. ללכת לסופר פארם ולהתחדש בדברים עבורי. גם. 

רק אימא עמוסה יודעת כמה נדיר הרגע הזה שאת עומדת מול מדף התמרוקים ומתלבטת ארוכות ושום דבר לא מאיץ בך ואף אחת לא קוראת לך "אמאאאאא לצאת!"

אז כן. לעמוד מול המדף ולבהות ממושכות זה בהחלט, בהחלט ניצחון עבורי. 

היא גם אכלה את המרק שהכנתי בתיאבון רב וחזרה לשחק ולהיות שמחה. 

היום. 

פאקינג ניצחתי. 

אני חוששת שלבייגלה יש צליאק. עשינו בדיקות דם ואני מחכה לתשובות. זה מטריד אותי מאד מאחר וכל מה שהיא אוכלת יש בו גלוטן. ואם זה לא צליאק אז אני לא יודעת מה זה וזה עוד יותר מלחיץ. כאבי הבטן שלה מנהלים את חיינו מאז שנולדה ואני כבר רוויה ולא מסוגלת לשמוע אותה אומרת "אמא כואב לי בבטן! אמא קקי! אמא כואב לי בבטן"

בכל מקרה בכלל לא רציתי לשתף בזה אבל אני יושבת פה לצידה והיא מתענה ואני מתענה איתה.

נשקלתי היום וגיליתי שירדתי 8 ק"ג שלמים ואני במרחק נגיעה ממשקל היעד שהצבתי לי, למרות שזה באמת לא משנה לי המספר אלא איך שזה נראה. 

זה נראה טוב ומרגיש טוב

אבל רופס לי עדיין 

התחלתי להתאמן באופן קצת יותר מסודר ואני מגלה שוב את כאבי השרירים וזה נעים לי. 

לצערי אני עדיין מרגישה בדיוק כמו בפוסט האחרון 

ההורים שלי בחו"ל והנסיעה שלהם התארכה במפתיע, כך יוצא שלא נפגשנו כמעט שבועיים 

ובואנ'ה 

זה קשה. 

זה גם קשה להודות בגיל 41 שאת מאד קשורה אליהם רגשית וזקוקה שיהיו קרובים אליך פיזית, רק שיהיו קרובים ואת רגועה. אפילו לא צריך להיפגש בכל יום. רק שיהיו כאן. קרוב.

אני שוקלת לפתוח כאן פרויקט "בואו לסדר דייט שווה לג'נט", מעניין אם ידידי המוכשר השוקע ירצה לתת יד ועל הדרך לשמור לעצמו מקום בגן עדן.

התחלתי לראות את הטבח בדיסני פלוס. אני מתה על ליפ (לנצח הוא יהיה ליפ!) אבל משהו בקצב של הסדרה לא עובד לי. אני מחפשת המלצה לסדרה שואבת! אנא! 

יש רגעים שאני מרגישה כל כך לבד ובודדה בתוך הדבר הגדול הזה שנקרא להיות אימא. אני לא יודעת אם לשייך את זה ליחידנות אבל כנראה שגם לכך הדברים קשורים.

אני כל כך נזהרת לא להתלונן ולהיות שמחה בחלקי

ואני באמת שמחה בחלקי. אבל אלוהים זה כל כך בודד. 

יש ימים לא פשוטים בגיל שנתיים הנפלא הזה. יש ימים שהם טנטרום אחד ארוך, כמו היום. או ימים של כאבי בטן. כמו היום. או ימים של לא רוצה לאכול כלום. כמו היום. אני מרגישה שאני נושאת את זה לבד. וול, עובדתית, אני נושאת את זה לבד. 

לדבר עם חברות והורים זה אחלה, אבל לא לכך אני מכוונת.

יש ימים שאני צריכה פסק זמן, 

ימים שאני צריכה רגע ארוך מאד לעצמי כדי לחזור רעננה יותר 

ואין לי. 

כי קשוח לה מאד בלי אימא וזה בסדר, היא עוברת דברים לא קלים עם הגן החדש ועם הבטן שלה. 

אבל נגמר לי מה שכבר נגמר מזמן. ואני מרגישה שאני כבר לא מביאה את my best self לבייגלה או בכלל. והקול שלי מתרומם, ואני קצרה ועצבנית וכועסת. וזו לא מי שאני רוצה להיות. 

אין טון אופטימי לסיום הפוסט 

המצב המדיני מדכא אותי באופן שלא חשבתי שייגע בי כך. 

ובא לי רק לבכות כל היום מהכל. 

ביי. 

לא הייתי בעבודה מ 25/8

שזה... לא מעט ימים.

חזרתי היום עם אנרגיות ורצון לעשיה טובה וזה התפוצץ לי בפרצוף. קיבלתי המון מחמאות מרוב המטופלים והייתי אדיבה וחייכנית אבל הרגשתי שאני לא רוצה בזה עוד. לא רוצה. די. מספיק. רוצה לעסוק במשהו שמתאים למידותיי הטובות. 

המטופל המסקרן והחתיך למות שגורם לי לרצות לשלוח לו הודעת "תגיד בא לך לבוא לשבור לי את האגן?" מלפני חודשיים היה שם הבוקר ונרשמה התרגשות קלה בתחתונים. אני מתבאסת על עצמי שלא מוצאת את האומץ להתחיל עם מישהו שבאמת מוצא חן בעיני.

*

בייגלה מסתגלת בגן החדש ואיזה מזל שהיא מדברת ומשתפת על היום שלה. מתי שיחקה, מתי בכתה, מי חיבקה אותה היום ומה היא אכלה לצהריים. 

מחר היא בת שנתיים וחצי והיום בזמן שצפינו בדורה החוקרת היא התיישבה מולי ואמרה "אמא, התגעגעתי אליך" ואז קפצה עלי בחיבוק.

אני חושבת על הורי החטופים והלב שלי עולה על גדותיו. פעם גם הם היו הורים לפעוט. ואז הוא נרצח בשבי החמאס. ואין יותר חיבוק. יש רק בור שחור של סבל. 

זה שברון לב שאני לא יודעת איך ואם בכלל קמים ממנו. 

*

שבוע 10 יום 3

אני לא מבינה איך הוא לא התחיל איתי עם הג'ינס הזה. 

כמו כן אני מחפשת צבעי לבית, שיהיה ממש ממש משתלם כי אין לי שקל על הטוסיק אבל הבית חייב רענון אנרגטי ואסטתי.

המלצות? 

לשמחתי הרבה נחה עלי הרוח והזמנתי את הקבוע לקוויקי מכל טוב 

רציתי מאד חדירה או במילים פחות נקיות רציתי שהוא יזיין אותי ממש טוב עד למצב עיניי עגל לפחות. אוי כמה אני מתגעגעת למצב הזה. אבל במקום זה הוא פשוט לקח שליטה על הפוסי שלי, על הגמירות שלי ועל ההשפרצות. וכבר שחשבתי שאין יותר, הוא הוכיח אחרת. 

אז הגיוני שהוא ירגיש שבור הפוסי המתוק שלי. 

יש משהו בחיבור הנכון בין שני אנשים, כזה שמאפשר לך רגע לנשום ולהיות את, גם אם ה"את" הזו היא לעתים חיה פצועה שמצאה סוף סוף מזור בידיים טובות ונכונות.

ויותר מחדירה 

יותר מאורגזמה חייתית 

לפעמים אני רק צריכה מישהו שישכב לידי ויניח יד כבדה על המותן. 

ועכשיו אני יכולה לבחור אם לחזור לאכול פחמימות מסוימות או לא (מותר להוסיף אורז ותפוחי אדמה מעכשיו לארוחה אחת)

המג'דרה מחכה לי במקרר מאתמול, זה אחד המאכלים האהובים עלי ועדיין מצאתי את עצמי פונה לאוכל האחר שאני אוהבת לאכול. החלטתי להמשיך את הניקוי לפחות עוד שבועיים. אני מרגישה טוב, בשליטה, קלילה ושבעה. אז למה לא? המג'דרה של אימא תמיד תהיה שם.

ירדתי עד כה 6 ק"ג שלמים, עוד ארבעה ואני מגיעה ליעד. ואחרי הארבעה האלו אולי עוד שלושה ק"ג. זה נראה ומרגיש טוב ואני ממש מצליחה לדמיין איך זה ייראה בהמשך.

מעבר לכך אני נמצאת במועקה תמידית הקשורה לכך שאני חייבת סידור לבייגלה לשבוע הראשון בגן ואין לי, ואני ממש חייבת לעבוד. אני מפרגנת להוריי שהם טסים אבל ראבק.. אני לבד! בשבוע הראשון של הגן החדש. אז יש בי גם קצת כעס. 

אני חושבת קצת על י' לאחרונה. איך ממנו נגמלתי בכפייה ואיך ברגע אחד קצר 

אני אקח ממנו מנת יתר שוב. 

אני גם עייפה וגם מאד חרמנית 

עם העייפות אסתדר כי שינה תגיע הלילה. 

אבל בחרמנות... אני בבעיה. 

כי האיש הקבוע שלי לא זמין 

וכי אין שום דבר מעניין באופק 

ושום שיח מעניין חדש 

ורק אני והיצרים. 

והעייפות! 

עד שיש לי חשק 

אוף! 

(אתם כבר יודעים שזו אינה הזמנה נכון?)

הולכות לבריכה, כל המשפחה 

זה משמח אותי ממספר סיבות

אבל העיקרית היא שיהיה סוף סוף מישהו יצלם מלא תמונות שלי ושל בייגלה יחד. 

גם הציצים רזו בתהליך ויש עליהם סימני מתיחה עדינים ובהירים מאד 

זה ויתור כואב. 

אני מתנחמת בכך שהם עדיין גורג'ס, טעימים ויפים.