תמיד זה אני מולי

לא הייתי בעבודה מ 25/8

שזה... לא מעט ימים.

חזרתי היום עם אנרגיות ורצון לעשיה טובה וזה התפוצץ לי בפרצוף. קיבלתי המון מחמאות מרוב המטופלים והייתי אדיבה וחייכנית אבל הרגשתי שאני לא רוצה בזה עוד. לא רוצה. די. מספיק. רוצה לעסוק במשהו שמתאים למידותיי הטובות. 

המטופל המסקרן והחתיך למות שגורם לי לרצות לשלוח לו הודעת "תגיד בא לך לבוא לשבור לי את האגן?" מלפני חודשיים היה שם הבוקר ונרשמה התרגשות קלה בתחתונים. אני מתבאסת על עצמי שלא מוצאת את האומץ להתחיל עם מישהו שבאמת מוצא חן בעיני.

*

בייגלה מסתגלת בגן החדש ואיזה מזל שהיא מדברת ומשתפת על היום שלה. מתי שיחקה, מתי בכתה, מי חיבקה אותה היום ומה היא אכלה לצהריים. 

מחר היא בת שנתיים וחצי והיום בזמן שצפינו בדורה החוקרת היא התיישבה מולי ואמרה "אמא, התגעגעתי אליך" ואז קפצה עלי בחיבוק.

אני חושבת על הורי החטופים והלב שלי עולה על גדותיו. פעם גם הם היו הורים לפעוט. ואז הוא נרצח בשבי החמאס. ואין יותר חיבוק. יש רק בור שחור של סבל. 

זה שברון לב שאני לא יודעת איך ואם בכלל קמים ממנו. 

*

שבוע 10 יום 3

אני לא מבינה איך הוא לא התחיל איתי עם הג'ינס הזה. 

כמו כן אני מחפשת צבעי לבית, שיהיה ממש ממש משתלם כי אין לי שקל על הטוסיק אבל הבית חייב רענון אנרגטי ואסטתי.

המלצות?