תמיד זה אני מולי

יש רגעים שאני מרגישה כל כך לבד ובודדה בתוך הדבר הגדול הזה שנקרא להיות אימא. אני לא יודעת אם לשייך את זה ליחידנות אבל כנראה שגם לכך הדברים קשורים.

אני כל כך נזהרת לא להתלונן ולהיות שמחה בחלקי

ואני באמת שמחה בחלקי. אבל אלוהים זה כל כך בודד. 

יש ימים לא פשוטים בגיל שנתיים הנפלא הזה. יש ימים שהם טנטרום אחד ארוך, כמו היום. או ימים של כאבי בטן. כמו היום. או ימים של לא רוצה לאכול כלום. כמו היום. אני מרגישה שאני נושאת את זה לבד. וול, עובדתית, אני נושאת את זה לבד. 

לדבר עם חברות והורים זה אחלה, אבל לא לכך אני מכוונת.

יש ימים שאני צריכה פסק זמן, 

ימים שאני צריכה רגע ארוך מאד לעצמי כדי לחזור רעננה יותר 

ואין לי. 

כי קשוח לה מאד בלי אימא וזה בסדר, היא עוברת דברים לא קלים עם הגן החדש ועם הבטן שלה. 

אבל נגמר לי מה שכבר נגמר מזמן. ואני מרגישה שאני כבר לא מביאה את my best self לבייגלה או בכלל. והקול שלי מתרומם, ואני קצרה ועצבנית וכועסת. וזו לא מי שאני רוצה להיות. 

אין טון אופטימי לסיום הפוסט 

המצב המדיני מדכא אותי באופן שלא חשבתי שייגע בי כך. 

ובא לי רק לבכות כל היום מהכל. 

ביי.