לא היה פשוט היום.
רוב המטופלים שהגיעו היו נפיצים וגם השותפה שלי למרפאה הייתה נפיצה ובכלל הכל הרגיש מאד שברירי מבלי שמישהו יעצור רגע ויגיד, בואו רגע נקבל שזה יום לא פשוט עבורנו כעם וכיחידים ונהיה בקצת חמלה.
הטונים עלו מהר מאד וכל מיני פיוזים נשרפו וברגע אחד של שקט ממטופלים וממתינים אמרתי לשותפה שלי שאני מרגישה שקשה לה היום במיוחד, שתשב לעשות עבודה פנימית ולא תקבל קהל. הדבר הזה שינה את משך המשמרת והאווירה נרגעה.
הלכתי לטקס שארגן בית החולים, אי אפשר היה לעבור מרוב עומס של אנשים, כל המסדרונות היו חסומים ומטופלים מסכנים חלקם על מיטות, פשוט נתקעו. זה ממש צרם לי והרגשתי שאני נחנקת אז פשוט חזרתי למרפאה ועמדתי שם דק דומייה בזמן שיש בומים מעלינו.
גם עם בייגלה לא היה פשוט ואת רוב אחר הצהריים בילינו בטנטרום נצחי ומשחק "מי שרה יותר חזק כשיש אזעקה?"
והנה,
ערב
ושוב הריקנות
ושוב הקיפאון
ושוב ההשתבללות פנימה
תודה על חיים בריאים
תודה על אהבת הארץ
תודה על אהבת אדם
תודה.
