זו הפעם הראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי שבשולחן החג הגיאורגי סותם העורקים של משפחתי לא היה לחם! התהליך שעברתי מחלחל גם למשפחה וזה עשה לי כל כך טוב.
אני נזכרת בראש השנה כשבייגלה הייתה עוד תינוקת, כמה הייתי לחוצה ולא נהניתי מכלום והרגשתי כבדה וחסרת חן. אתמול החוויה איתה הייתה אחרת, הפעוטה שלי שרה ורקדה וכשחזרנו הביתה היא אמרה לי "אימא, אני שמחה" וזה המיס אותי והרגשתי טובה דיה.
השולחן היה לפטיני ברובו, הכנתי סלטים וזה היה טעים וקיבלתי הרבה מחמאות, אני, זו שלא סבלה להיות רגע אחד במטבח, הכנתי סלטים ונהניתי הרגשתי שזה מרפא אותי.
הקיצוניות הזו בין מה שקורה לנו כעם, בין עוד הותר לפרסום, עוד פיגוע, בין מחשבות חשוכות מיואשות על החטופים האומללים שלנו לבין להיות אימא שמשדרת בטחון ושמחה גובה ממני מחיר נפשי יקר, של תחושת ריקנות בסוף יום ורצון לברוח לשינה בכל רגע פנוי שאין לי.
עיינתי היום בספרו של זיו קורן, קראתי מעט,
עד כמה שהרגשתי שאני יכולה להכיל ועדיין לשמור על פרצוף קפוא. אני מתכוונת לרכוש אותו ולדעתי זה ספר שחובה שיהיה בכל בית.
כשטיילנו הערב בפארק האהוב עלי ראינו קבוצה מתהווה של משפחות, כולם סביב רב או לא יודעת מה בדיוק שסיפר סיפור יפה של הבעל שם טוב. לאחר מכן קיבלנו פתק עם שמות פצועים וחטופים לשאת תפילה למען שלומם. משהו ברגע הזה בו הוא תקע בשופר גרם לי לרעוד בהתרגשות. משהו בביחד הזה. הרגשתי שאולי יש לנו תקווה. ואז פתחתי חדשות ושוב הפנים של החיילים המתוקים, הצעירים יפי התואר והבלורית הורידו אותי למטה.
אני מרגישה שאני צריכה לבכות בכי טוב.
וזה לא
יוצא.