תמיד זה אני מולי

חזרנו מבית הוריי 

המחשבות.. קודרות 

אבא שלי נראה רע מיום ליום 

שום דבר לא הורג אותך טוב טוב  כמו המתנה לתשובה גורלית. 

שמחתי לראות שלבייגלה יש כוחות קסם והוא היה מאושר איתה. קשה לי להסתכל עליו, נראה לי שלכולנו. 

הרבה דברים קורים 

הרבה דברים טובים, פחות טובים, משמעותיים ומרחיקי לכת מתנקזים לתקופה של שבועות בודדים, אני חושבת על הכל ומרגישה לחץ בחזה. 

מצחיק אותי שגם מדברים טובים יש התרגשות רעה. 

אין לי פואנטה. חרא לי. 

כשישבנו ללעוס משהו בארומה 

בזמן שהוא דיבר על משהו

חשבתי לעצמי 

"יש בו משהו, באיש הגדול הזה, יש בו משהו"

ואני לא מצליחה כ"כ להבין מה קורה ומה אני מרגישה 

ולכן אני מנסה להתרכז בדברים שאני יודעת

1. הוא מעניין אותי כאדם.

2. הוא מצחיקה אותי.

3. יש לנו חיבור די נדיר מבחינת תקשורת מילולית. ואנחנו מדברים על הכל. ממש, הכל. 

4. החיבוק שלו ממיס אותי באחת. לא את הפוסי שלי אלא את כל ה being שלי.

5. עד לרגע בו פתחתי את הדלת והצצתי עליו ואמרתי לעצמי "Janet, you're fucked" לא עלה בדעתי שיש מצב שאשכרה, יהיה מצב.

6. לא התנשקנו. אבל הוא הסניף לי את העורף. אני לא מצליחה לדמיין את עצמי מתנשקת עם מישהו. זה מוזר לי שזה כבר לא ה-דבר שמדליק אותי. מתניע אותי. מרטיב אותי.

החיבוק החזק שלו בהחלט, מרטיב אותי. 

7. אני מאד שמחה שלא לקחתי אותו למיטה עדיין. 

מתעקשת לחפש את הטוב גם איפה שאין.

אני מסדרת תמונות לאלבום שנתיים של בייגלה (שתחגוג 3 שנים בחודש מרץ) ורואה לנגד עיניי את דעיכתו הבריאותית של אבי, איך תוך שנה וחצי הוא השיל כמות לא הגיונית ממשקלו והמבט הזה בעיניים, הו, המבט הזה שאני מכירה טוב מדי. מבט של אדם שמפחד למות ויודע, יודע שהוא לא בריא.

אנחנו עוד לא יודעים מה יש לו אבל כל הסימנים מעידים על מחלה ממארת או מחלה קשה של מערכת העיכול. הלב שלי מתכווץ חזק כשאני מדמיינת חדשות רעות מאד. ועדיין בתוך כל העצבות והפחד אני בוחרת תמונות מרגעים שמחים והלב שלי מתרחב שוב כשאני רואה את ניצוץ האושר מבעד לעיניו כשהוא משחק או מחזיק את בייגלה. 

יהיו לנו זיכרונות טובים. 

*

הלילה הפרחחית הכריזה שהיא רוצה להישאר לישון אצל סבתא וסבא. בהתחלה חשבתי שהיא צוחקת כי היא מעולם לא ישנה שם לילה, אבל בעשרה לשמונה היא אמרה לי "אמא לכי, ביייייייי"

ובתשע קיבלתי עדכון שהיא נרדמה מבסוטה. 

אני מרגישה מאד, מאד מוזר להיות בבית לבד. מרגישה שקטעו לי איבר 😅 צריכה רגע להתרגל. 

**

מה אני עוברת עד כה בטיפול / תובנות ותזכורות 

1. כל דבר קורה בזמן שלו.

2. לשחרר מבחינתי אומר לסמוך, הבנתי לאחרונה שאני חווה קושי עצום בתחום הזה. התחלתי להתאמן בזה. בייגלה מרגישה בשינוי החיובי וגם היא, משחררת והולכת לישון עם סבתא.

3. גמישות מחשבתית. תינוק שהופך לפעוט ואז לילד מחייב אותי לגמישות מחשבתית. תזרמי עם סיטואציה. נסי לראות מה כן יעבוד. שינו קטן עושה את כל ההבדל. זה נכון לגבי כל תחום בחיים. 

4. אני עולם וואי וואי איזה עולם אני. 

5. זו לא האחריות שלי לגרום לכל אדם בסביבתי להרגיש בנוח, בטח לא על חשבון הרווחה הנפשית שלי. 

6. יש בי כוחות נפש עצומים. יש בי עוצמה שיכולה לגרום לשינויים מרחיקי לכת. הכל בי ואני הכל. 

7. מנגנוני הגנה זה החיים. 

8. אזור נוחות הופך אותך לנכה. 

אני הייתי ט'. 

ג'נט יצאה להפסקה. 

עם השייח' הרוסי זה לא עבד. אני בכל פעם נופלת לבור הזה. תקשורת מילולית פצצה, תקשורת מינית מיץ של הזבל.

העובדה שאני יודעת לגמור בסיטואציות מיניות לא מספקות בעליל רק הופכת אותי לוונדר וומן אבל זה לא הופך את הסקס ביננו למדהים. 

מתי אאזור אומץ לומר לו את זה? 

**

בראשון קיבלתי בשורה מפתיעה. קיבלתי את משרת הניהול בעבודה. 

בהתחלה מייד ובאוטומט אמרתי "לא". ברור. נחרץ! כי אם אומר כן זה אומר: לזוז מאזור הנוחות. לעבוד יותר שעות. להיפרד מבייגלה ליותר זמן (שעה, כולה.. ועדיין זה קשה לי בטירוף!). לומר כן זה אומר גם: עכשיו את צריכה להוכיח ולהצדיק את הטייטל, עכשיו את צריכה לחולל שינוי גדול כי זה ממש הכרחי וזה מצופה ממך.

אז אחרי תחושת הבעתה והלא הנחרץ החלטתי לומר כן. לקפוץ ראש לתוך הדבר הזה. זו תהיה הפעם הראשונה שאנהל צוות של 14 עובדים. זה מעיק ומרגש אותי.

התפלאתי איך במקום להיות על ענן, להרגיש נפלא שמבין מועמדות טובות, נבחרתי אני. איך במקום לשמוח לרגע אחד, שמחה פשוטה ומתלהבת פשוט נחרדתי. 

אני מעוניינת לתקן. אני מעוניינת להתרגש. אני מעוניינת להתלהב. אני מעוניינת להרגיש. אני מעוניינת גם לבכות (באמת, מה עם זה? זה כבר מדאיג אותי עוצר הדמעות).

בקיצור 

אמאלה. 

בקיצור 2: ברינג איט און.

בקיצור 3: מה יהיה עם בייגלה שלי? 

איני

יכולה 

עוד 

!!! 

שייגמר כבר החג הזה

שלא מתקרב בכלל למה שדמיינתי שהוא יהיה 

אסור לי לדמיין 

אסור לי לייחל

כי אז הכל מקבל תפנית מסריחה 

חצי הכוס המלאה:

אין! 

הכל חרא ואוף כמה אני צריכה זמן לעצמי, לנוח, להבריא וסתם להיות לבד עם המחשבות.

אם בייגלה לא תרדם בקרוב אני פשוט אתפוצץ ואהפוך לסליים שכולו ייאוש.

גם סליים היא קיבלה היום וזכיתי ל 8 דקות של שקט וטינופת תהומית על הבגדים. 

אני מרגישה כל כך איכס 

הכל פשוט... איכס. 

פלוס נפילה לאכילה רגשית (חטיף דגנים של לייף שהיה מיועד לבייגלה) פלוס 2 קוביות קינדר פלוס קפה הפוך על סויה ממותק. 

איכס! ג'נט! 

שאנחנו בארבעה ימי חולי 

שנדבקתי מבייגלה, שבא לי למות! 

ששינה זה דבר נדיר בימים אלו, אני כ"כ זקוקה למיטה ולישון רצוף בלי לשמוע 

" אימא, בואי" או" אימאאאאאאאא, בואיאיאיאיאי" או" אימא תשני במיטה איתייייייי" או" אימא סיימתי לישון!" ב 23:00 או "אימממממאאאאא כואב לי בבטןןןןןן". 

העצבים שלי רופפים וכבר צריך להמציא מילה חדשה למצב הנפשי שלי. 

בנוסף על זה השכנים שלי משפצים את כל הבית שלהם והכל קידוחים ופיצוצים למוח. נאחל להם מעבר קל ושיפוץ נעים ומהיר. 

אז גם את הפינה שלי אין לי ואני נאלצת לבלות בבית הוריי במהלך היום. שהם מתוקים ועוזרים מאד אבל בייגלה 

.. 

לא 

משחררת

ממני

😔😔😔😔😔😔😔😔

זהו. אני מעוניינת לבכות הרבה. 

עדיין לא יוצא. 

וזה לא מתכתב עם ההרגשה הפנימית המזופתת. 

יש דאגות רבות ומשימות רבות ואין מוטיבציה. 

התחלתי טיפול במטרה לקבל עוד כלים לארגז הכלים הקיים שלי, כדי לבכות קצת הרבה ולהרגיש קצת הרבה, כדי להתחיל לצאת מהבית, כדי להוריד כמויות וויד. הרבה סיבות לטיפול. 

בכי עדיין לא ראינו אבל אני יודעת שהוא מחכה לי מעבר לפינה. אוי כמה שאני רוצה לבכות וזה לא יוצאת. עצירות רגשית.

בכל מקרה. היום ממש עוד חמש דקות אני הולכת לפגוש שווארמה בפיתה. 

אימא שלי מגיעה לבלות מעט עם בייגלה. ואני אתפנה למשימות החשובות באופן חלקי. 

ותנחשו מה. 

כן, בייגלה עשתה קקי. אז ביי. 

שיש לך חום גבוה כל הלילה וגם הבוקר 

ואת רוצה למות  במיטה 

אבל אי אפשר כי את אחראית על ילדה בת 2.7 וזה כיפור אז את צריכה להיות יצירתית אבל גם לנוח ולהתאושש ממה שזה לא יהיה שאת מרגישה.

אז היום לראשונה! בגיל 2.7 שמתי לנו סרט.

לילו וסטיץ'. אני לא בעד ילדים ומסכים כן? אבל בואו. בואו. 

נרשמה התעניינות והתלהבות מצידה ואני נותנת לאקמול בינתיים לאושש אותי ותכף אקום לבישולים קלים ובייגלה תצטרף להכנת עוגת חלבון שווה. כמובן עם קקאו. 

אני מתבאסת שזה המצב, מתבאסת שאין פה עוד ידיים אוהבות. 

רציתי שנרד לטייל

אבל אני מרוקנת מאנרגיה 

אבל אין לי ברירה אלא לקבל את המצב כפי שהוא 

ולהפיק את המיטב 

יש בבית הכל, יצירות, צבעים, משחקים והכי חשוב יש בבית אותנו. וגם ממד. יהיה בסדר.

השעה עוד לא תשע בבוקר

בהצלחה לכל המשתתפים. 

זה הצליל השנוא עלי בשנה האחרונה. 

רעש של מסוק. בערב כיפור. לדעת מה זה מבשר. 

אוי שהלב שלי כבד. 

לתמונת לפני ואחרי של אמא חטובה ו 11 וחצי ק"ג מאחורי! 

אבל אפילו למצוא שניה לטשטש את התמונה אין לי. וגם הפוסט הזה נכתב בעת מילוי מים לאמבטיה של בייגלס.

אני ממש זקוקה לידיים טובות שיהיו מחוברות לראש טוב, לב טוב וכוונות טובות 

וכלל שהצורך הזה מתגבר 

כך אין בסביבה שלי התכנות למשהו כזה. 

והגוף שלי הן, אם הוא יכול היה הוא היה מתפטר מתפקידו, כי הוא מקבל את המינימום כרגע 

והוא זקוק לכל כך הרבה יותר 

וגם הנשמה 

אבל אני לא מעזה לדבר על זה כי אז שוב אכנס למלנכוליה ואין לי את הפריבילגיה. 

והנה תכף כיפור. 

בימבה ג'וק כבר מצוחצחת ומוכנה למחר ולשבת 

ואיזה מוזר שאני לא זוכרת את כיפור של שנה שעברה אבל את של לפני שנתיים אני זוכרת היטב 

איך טיילנו בגינה ואיך קפץ על בייגלה חתול ושרט אותה במצח.

זהו האמבטיה מוכנה. ביי.