תמיד זה אני מולי

מתעקשת לחפש את הטוב גם איפה שאין.

אני מסדרת תמונות לאלבום שנתיים של בייגלה (שתחגוג 3 שנים בחודש מרץ) ורואה לנגד עיניי את דעיכתו הבריאותית של אבי, איך תוך שנה וחצי הוא השיל כמות לא הגיונית ממשקלו והמבט הזה בעיניים, הו, המבט הזה שאני מכירה טוב מדי. מבט של אדם שמפחד למות ויודע, יודע שהוא לא בריא.

אנחנו עוד לא יודעים מה יש לו אבל כל הסימנים מעידים על מחלה ממארת או מחלה קשה של מערכת העיכול. הלב שלי מתכווץ חזק כשאני מדמיינת חדשות רעות מאד. ועדיין בתוך כל העצבות והפחד אני בוחרת תמונות מרגעים שמחים והלב שלי מתרחב שוב כשאני רואה את ניצוץ האושר מבעד לעיניו כשהוא משחק או מחזיק את בייגלה. 

יהיו לנו זיכרונות טובים. 

*

הלילה הפרחחית הכריזה שהיא רוצה להישאר לישון אצל סבתא וסבא. בהתחלה חשבתי שהיא צוחקת כי היא מעולם לא ישנה שם לילה, אבל בעשרה לשמונה היא אמרה לי "אמא לכי, ביייייייי"

ובתשע קיבלתי עדכון שהיא נרדמה מבסוטה. 

אני מרגישה מאד, מאד מוזר להיות בבית לבד. מרגישה שקטעו לי איבר 😅 צריכה רגע להתרגל. 

**

מה אני עוברת עד כה בטיפול / תובנות ותזכורות 

1. כל דבר קורה בזמן שלו.

2. לשחרר מבחינתי אומר לסמוך, הבנתי לאחרונה שאני חווה קושי עצום בתחום הזה. התחלתי להתאמן בזה. בייגלה מרגישה בשינוי החיובי וגם היא, משחררת והולכת לישון עם סבתא.

3. גמישות מחשבתית. תינוק שהופך לפעוט ואז לילד מחייב אותי לגמישות מחשבתית. תזרמי עם סיטואציה. נסי לראות מה כן יעבוד. שינו קטן עושה את כל ההבדל. זה נכון לגבי כל תחום בחיים. 

4. אני עולם וואי וואי איזה עולם אני. 

5. זו לא האחריות שלי לגרום לכל אדם בסביבתי להרגיש בנוח, בטח לא על חשבון הרווחה הנפשית שלי. 

6. יש בי כוחות נפש עצומים. יש בי עוצמה שיכולה לגרום לשינויים מרחיקי לכת. הכל בי ואני הכל. 

7. מנגנוני הגנה זה החיים. 

8. אזור נוחות הופך אותך לנכה. 

אני הייתי ט'. 

ג'נט יצאה להפסקה.