ביום האחרון נשקלתי והנה התגלה לפני המספר החדש. לא שקלתי כך כבר תשע שנים.
אז הייתי רזה ומאד עצובה, ירידה מאד מהירה במשקל בעקבות שברון לב.
היום אני קשת של רגשות. אבל אני שמחה בהוויה שלי. אני ילדה מתלהבת עם קוקיות. אני מתרגשת משיר שמגיע בול בזמן וגם מריח של גשם, אני מתרגשת מלהיות אימא.
ואני גם עייפה. ובודדה. ועצובה.
כל הרגשות האלה אורחים אצלי בלב. האומנות העדינה של לדעת שרגש הוא אורח גם עצוב וגם שמח, הם עוברים דרכי אבל הם לא *אני*.
אני מהרהרת בשאלת המי אני לאחרונה
ויש לי בערך אפס תשובות
בקרוב אפגוש את עצמי שוב ואגלה.
יש לי שעתיים לעצמי עד שאאסוף את בייגלה מהגן
המוזיקה כבר מתנגנת
הגולגול כבר אסוף
ואני יוצאת למסע של פינוי הבית מהרבה מאד שיט
בתקווה שארגיש קלה יותר בלב בקרוב.
וכל מה שלא נכתב כאן מוחזק אצלי ובתוכי
אני לא יכולה עכשיו
להתפנות לזה
בוא
תניח יד על הכתף, קח אותי. תפרק ואז תחבק.
תן לי לבכות ואל תשאל למה.
