ישבנו שם, באמצע הפארק, מוקפים ביצורים.
יושבים לנו, דאדי ובת, בין כל המכורים והג׳אנקים ואלו שמוכרים את גופם בשביל עוד מנה.
מה עשינו שם לעזאזל? אנחנו בסה״כ אנשים נורמטיביים.
אנחנו לא שייכים לחלק הזה של העיר, אנחנו לא כמו האנשים המסכנים הללו.
אין עוד מקום אחר להיפגש בו, אין שום מקום שיקבל אותנו.
אנחנו בסך הכל שני בני אדם שזקוקים להפסקה קצרה, מפלט שבו נוכל להיות החיות שאנחנו בעצם באמת.
ישבנו שם, מרחמים על כל מי שהיה שם, מרגישים רע בשבילם, חשבנו לעצמנו- איך אדם יכול להידרדר לנקודה נמוכה כל כך?
אבל האמת היא -
אנחנו בעצם לא כל כך שונים מהם.
אנחנו מכורים.
אנחנו ג׳אנקים.
אנחנו אפילו יותר נזקקים, יותר צריכים, יותר נואשים.
פשוט הם מחפשים סמים,
ואנחנו אהבה.
We set there, in the middle of the park, surrounded by freaks.
There we were, between all the junkies, the addicts and those who sell their body and soul for another dose.
What did we do there? We are just normal people. We don’t belong to that part of the city. We are not like those poor people.
Nowhere else to meet, nowhere else that can accept us.
We are just humans, that need a short momentous escape, so we can be the real animals we are.
We set there, feeling sorry for them, thought to ourselves- how can a person get to that low point?
But the truth is-
We are actually not that different from them.
We are addicts,
We are junkies,
We are even more needy, more craving, more desperate.
It’s just that they are looking for drugs,
And we are in the look of a little bit more love.