|
|
|
אני מרגיש שאני בשיא שלי, בתקופה שאני צריך לנצל את הכל, בן 22 אחרי הכל מה יש לי להפסיד ואיזה נטל אני אמור לשאת?....
זה הזמן בחיים לעשות כל מה שאני רוצה
אולי סוף סוף למצוא שולטת
אולי לצאת למסיבת פמדום לשם שינוי
להפתח לדברים שעוד לא ניסיתי
זה הרגע זה הזמן לנצל הכל כי אני עוד כאן.
מהכל פחות או יותר, איך זה הגיוני בכלל?
אפשר להשאר במיטה יום יומיים שלושה ארבעה חודשים?
בחיים שלי לא הרגשתי כזאת מעמסה נפשית והחלק הכי גרוע? אין לי מושג ממה כל זה נגרם.
טוב זה רק חלק מהחיים אחרי הכל...
זה אפילו לא מחרמנות אני פשוט רוצה משהו כזה בזוגיות שלי
https://www.pornhub.com/view_video.php?viewkey=ph5e0aade7baa52
אני יודע שאני נשלט.
באישיות.
בגישה.
אולי אפילו במראה( אין לי מושג)
הלוואי שאמצא את השולטת שלי.
שתדפוק אותי עד שהעיניים שלי יתגלגלו לאחור.
שתזכיר לי כמה אני מכור.
כמה אני יכול להיות חלש.
כמה אני לא יכול בלעדיה.
שתהיה האוויר שלי לנשימה.
אין לי מקום אחר לפרוק את זה.
החברים לא יבינו.
המשפחה לא תבין.
היא הייתה החברה הכי טובה שלי, היינו עושים הכל ביחד, סרטים, חדרי בריחה, מסעדות(אפילו את החרא של מקדונלדס אכלנו ביחד), מסיבות, היו ימים שפשוט היינו יושבים ביחד ברכב שלי מעשנים סיגריה מול איזה נוף פסטורלי ומדברים על החיים.
ככה במשך שנה רק אני והיא נגד כל העולם, בלי רומנטיקה, בלי להתאהב, בלי מיניות, כלום, רק אני והיא, חלק ממני.
היא שאלה אותי פעם אחת אם ביום שתהיה לי זוגיות אני אעזוב אותה, אמרתי לה שלא, שהיא כמו אחות בשבילי ואפילו מעבר לזה, היא אמרה שהיא מרגישה אותו דבר ובכל זאת לקח לה בדיוק שעה של זוגיות להיעלם לי לכל החיים, לסנן הודעות לא לענות לשיחות, שלא תבינו לא נכון, אני לא טוען שלהיות טוטאלית לבן/בת הזוג שלך זה דבר רע, אבל הודעה? לשלוח שזה כבר פחות מתאים? מה קרה למינימום כבוד בינינו? זאת אשמתי שאני נותן לעצמי ככה להקשר לאנשים אני יודע אבל בחיים שלי לא ציפיתי להרגיש חוסר כזה.
מוסר השכל? לא יודע, כל איש לעצמו או משהו כזה?
לקום בשש בבוקר, לסיים את היום בתשע בערב, שגרה שוחקת, תמיד אמרתי שאנסה למצוא לעצמי יותר תחביבים חוץ מהמכון אבל למי יש זמן באמת, בן 22 כבר מצאתי עבודה יציבה, שכר נאה ועדיין מרגיש לי שאני יכול יותר, ולכן אנסה יותר, מה הטעם בחיים אם לא ממשיכים לשאוף תמיד למעלה?
איך אמרו לי פעם? דווקא בגלל שהגעת לאן שרצית תמשיך להתמיד, בני אדם לא יכולים לעצור במקום, או שנמשיך לעלות או שנתרסק.
להבין אנשים, אני הרבה פעמים אומר דברים שבדיעבד אולי היה עדיף שלא אומר, אין בי כוונה לפגוע, להעליב או להתחכם, אני באמת לא מצליח לתפוס את זה
שלא תבינו לא נכון מטומטם אני לא אבל משהו באיםה שגבול הטאקט נגמר בחיים לא מובן לי. למה אי אפשר תמיד לדבר על הכל בפתיחות ובכנות בלי נזק משני?
בחיים לא אצליח להבין.
להגיע לבית, למזוג לי כוס של וויסקי, לראות את החדשות מקשקשים כל פעם משהו חדש, ולקבל את החיים שלי כמו שהם...
לא פחות ולא יותר, כל מה שנשאר זה להמשיך לשאוף למעלה.
