אין לי מקום אחר לפרוק את זה.
החברים לא יבינו.
המשפחה לא תבין.
היא הייתה החברה הכי טובה שלי, היינו עושים הכל ביחד, סרטים, חדרי בריחה, מסעדות(אפילו את החרא של מקדונלדס אכלנו ביחד), מסיבות, היו ימים שפשוט היינו יושבים ביחד ברכב שלי מעשנים סיגריה מול איזה נוף פסטורלי ומדברים על החיים.
ככה במשך שנה רק אני והיא נגד כל העולם, בלי רומנטיקה, בלי להתאהב, בלי מיניות, כלום, רק אני והיא, חלק ממני.
היא שאלה אותי פעם אחת אם ביום שתהיה לי זוגיות אני אעזוב אותה, אמרתי לה שלא, שהיא כמו אחות בשבילי ואפילו מעבר לזה, היא אמרה שהיא מרגישה אותו דבר ובכל זאת לקח לה בדיוק שעה של זוגיות להיעלם לי לכל החיים, לסנן הודעות לא לענות לשיחות, שלא תבינו לא נכון, אני לא טוען שלהיות טוטאלית לבן/בת הזוג שלך זה דבר רע, אבל הודעה? לשלוח שזה כבר פחות מתאים? מה קרה למינימום כבוד בינינו? זאת אשמתי שאני נותן לעצמי ככה להקשר לאנשים אני יודע אבל בחיים שלי לא ציפיתי להרגיש חוסר כזה.
מוסר השכל? לא יודע, כל איש לעצמו או משהו כזה?
