גדלתי בבית פושר, לא קר ולא חם.
גדלתי בבית שקיבלתי בו חיבוק, אבל גם סטירה.
במהלך החיים למדתי מה זו אהבה, אבל גם שנאה.
במהלך חיי, הרגשתי הערכה, אבל המון זילזול והשפלה.
כי גדלתי בבית פושר.
כל זה הפך אותי לאדם שאני היום, בין אם אני אוהב אותו ובין אם לא.
אדם שרודף אחרי הכבוד והערכה שלו, אבל גם נהנה מההשפלה.
אדם שאוהב לתת, לאהוב, ולחבק, וכן רוצה גם לקבל בחזרה.
אדם שהוא חבר אמת, שתמיד מוכן לעזור ולהיות שם בשבילך, עד לרמה שלא תרגיש שזה ראוי להערכה, ותתייחס אליי כמובן מאלו.
כל מי שמכיר אותי וקרוב אלי יודע, שאם הוא צריך אותי, אני פה בשבילו.
כל אחד כזה גם יודע, שאני לא בחור שמבקש עזרה.
אבל אם אבקש עזרה, הם יודעים שזה לא חובה, הם יודעים שלא אגרום להם להרגיש רע אם יסרבו.
כי מה בקטנה, אני אסתדר לבד.
שוב, זה כי גדלתי בבית פושר.
אני רגיל לקבל ליטוף ואז סטירה, וסטירה ושוב ליטוף
ושוב סטירה והכל טוב בקטנה, אני יודע שבפנים יש אהבה.
אבל די כמה אפשר?
מתי יהיה מוכן לעצור?
מתי אני אקום ואגיב כמו גיבור?
חאלס זה או שאתה אוהב אותי או לא?