אני שוכבת במיטה, הידיים שלי קשורות מעל הראש.
אין לי כיסוי עיניים הפעם, היא רוצה שאראה הכל.
היא מחזיקה סכין. טכנית זה פגיון, אבל למי באמת אכפת.
שתיהם חותכים בדיוק אותו דבר.
היא נשענת מעליי, עם חיוך מתרגש וקצת מרושע על הפנים היפות שלה. אני רועדת.
היא מעבירה את הסכין בעדינות על העור שלי, בלי לחתוך, אבל המתכת קרה על העור שלי ואני קופצת.
"שקט קטנה. אם אני מכאיבה לך זה יהיה כי החלטתי, לא בטעות."
הסכין מטייל על גופי, על הירך, על נקודה רגישה במתניים.
הקצה החד מצייר עיגול סביב הפיטמה שלי, גורם לה לעמוד כאילו אני מתחננת שתחתוך אותי.
האצבעות שלה עוברות בו זמנית, חמות לעומת הקור של המתכת. הן מתקרבות לכוס שלי ומלטפות את הדגדגן שלי.
הסכין חודר טיפה לעור שלי, טיפות קטנות של דם מטפטפות.
היא מעבירה את הסכין למטה, בין השדיים שלי, מעל הפופיק, שורטת פה ושם. היא ממשיכה לגעת בי ואני מתנשפת יותר חזק.
הסכין ממשיך למטה, ולשנייה אני חושבת שהיא מתכוונת לשרוט את הדגדגן שלי. המחשבה ממלאה אותי בפחד אבל בו זמנית מרטיבה אותי.
אני ממש על הקצה, היא לא נותנת לי לגמור.
פתאום היא הופכת את הסכין ביד, ומכניסה אותו בכוח לתוכי.
אני צורחת, והכוס שלי אוחז בידית של הסכין.