לפני 15 שנים. 25 באוגוסט 2009 בשעה 20:41
כשאנחנו מדברים במסנגר,
אני פתאום מבין,
שקשה לי לראות אותך בתור בן אדם.
שאני שוב עושה את הקטע שלי
של לראות אותך בתור זוג עיניים שצופות בי
שופטות אותי,
לטוב ולרע.
שצריך להרשים.
כמו ראיון עבודה בלתי נגמר.
כמו חווית תיכון מעורערת.
כמו לעמוד על במה ולסובב 10 צלחות על מקל.
וגם
כמו קהל שעומד ומוחא כפיים
כמו קהל שצוחק בזמן הנכון במופע
כמו התחושה הבלתי מוסברת הזו שאתה מקבל כשאתה מביט לאדם בעיניים ויודע שעשית טוב.
ועדיין
אני שוכח
שאת בת אדם.
כמוני.
לא שופט.
לא מושבעים.
ולא מוציא להורג.
אדם.
אני מקווה שיגיע רגע שאני באמת אוכל להרגיש את זה ולא רק לדעת את זה מחשבתית לרגע.
