עץ הדומים עסוק

אני מתגעגע לנשוף לך על האוזן
ולהרגיש את הכוס שלך מתמוטט בבכי.

שבו אתה מגלה שלפני כך וכך שנים נולדת מסתבר.

ואיכשהו כל העסק מערב עוגות ונרות ושאר דברי מתיקה.

אני לא יודע איך אני מרגיש בקשר לכל זה.

בעיקר כי אני לא אוהב עוגות.

אבל אם נותנים לי יום בשנה שאני מורשה להיות פרינססה וזונת תשומת לב פראית,

בניגוד לשאר השנה שאני עושה את זה ללא רשות.

אז אני מניח שאני מוכן לקבל את כל העניין, מאחר ואני אחרי הכל אדם מאוד רגיש לצרכי אחרים, 

ואני מבין את הצורך של אחרים ביום הזה של השנה להחמיא לי ולברך אותי.

אז יום הולדת שמח לי :)

there are wolves in the walls
she cried to the emptiness 
yet the emptiness did not reply

there are wolves in the walls
she whispered to the loneliness
but the loneliness only stood by..

there are wolves in the walls

she begged of the silence

but the silence just stood there and stared

there are wolves in the walls

she then told to herself

and listened to them growl

learning each wolf's voice and contour

there are wolves in the walls

she said firmly to the wolves

and they howled her name with satisfaction and delight.

and with a smile that burned reality

she lashed the wolfs from the wall

at the emptiness ,

at the loneliness,

at the silence.

and shouted one last time

there are wolves in the walls

and the wolves listened

to the leader of their pack.

היו הרבה נשים בחיי בדסמית,
רוב הזמן, זה היה שפחה קודם, חברה אחר כך, ותמיד היה דיסטנס מסויים, למקרה שאני אצטרך להיות אכזר.
אני לא חושב שאי פעם הייתה לי בת זוג ממש בדסמית כמוני. דגש על בת זוג. לא נשלטת, לא שפחה, לא חברה קינקית.

בת זוג.

והבת זוג הזו, היא גם החברה הכי טובה שלי.

והייתה כזו לפני שהיינו בני זוג.

ככה שכל הזוגיות הזו היא מופלאה ברמות ומאוד מוזרה בדסמית(בצורה נהדרת)

הלילה לדוגמא,

כל חמישי אחרי שבוע שלא נפגשנו, אנחנו מתחילים את הסופש, יושבים בבית קפה ומדברים על הכל בהנאה המוחלטת שיש לנו מלשבת ולחלוק אחד את השני.

אחר כך הביתה, ושם אנחנו חולקים אחד את השני גופנית. טורפים אחד את השני. לוגמים ומוצצים ויונקים את הלשד המיני אחד מהשני ובו זמנית פורקים כל דבר שהיה צריך להפרק ושופכים אחד לתוך השני את האהבה והרוך שלפעמים רק פריימל סקס יכול לתת לנו כשאנחנו בעירום המושלם והמלא ביותר שלנו. לפני במהלך ואחרי.

למה אני כותב את כל זה.. ולמה עכשיו..?

כי זה פאקינג נהדר שהחלטת להשפריץ כל גמירה שלישית שלך, 

באמת, אני מטורף על זה, ונהנה לחלוטין להיות מכוסה במיצי הגוף שלך(ואת בשלי אני יודע)
זה פשוט... הסדינים... הכריות... וכל השאר..
בזמנים קודמים, עם נשים קודמות, סביר שהייתי אומר לך לנקות את שאריות התשוקה שלך כמו אישה אחראית ולהחליף את הכל בזמן שאני מעשן סיגריה על הספה.

אבל בגלל שאת החברה הכי טובה שלי קודם, הבת זוג שלי אחר כך, והשפחה שלי בסוף.
אני מוצא את עצמי אחרי שעשיתי לך מסאג' פוסט גמירה כשאת מרחפת לך בנעימים, מניח אותך על הספה, מביא לך את השוקולד תות המגעיל שלך שאני מחזיק רק בשבילך. מוזג לך כוס קולה, מגלגל לך סיגריה, ופותח לך שקית של דובונים בזמן שאת בודקת את הפייסבוק שלך בפון. 
ואז הולך להחליף סדינים, ציפיות, ולמצוא לך בגדים חדשים שלא רטובים.

ואת יודעת למה?
זה לא רק כי אני דום קשוח ומסוקס!
זה אפילו לא רק כי אני בסופו של יום עקרת בית מרוקאית מכשופה.
זה כי את כזו גאד דאם מתוקה ורכה כשאת בלי כל המגננות שלך ופשוט את הפשוטה והנאדרת, עם המראה אחרי סקס שלך,
שכל מה שאני רוצה זה שיהיה לך עוד קצת זמן של שקט נעים וחסר הפרעה, כי אני יודע כמה נדיר זה בחייך.

ואולי זו אהבה, להחליף בשבילך סדינים בארבע וחצי בבוקר, כשאני כולי ספוג באורגזמות שלך.
ואז לעשות לך נעימים עד שאת נרדמת.. אחרי שהחלטת שאני הדבר הכי נוח ביקום אז פשוט שכבת עלי איזה רבע שעה כמו חתול עצלן.
אז כן נו.. בדסמ הארדקור במיטה.
אבל החברים הכי טובים מחוץ.
וכשגבר מחליף מצעים בשבילך ביוזמתו אחרי הסקס, את יודעת שהוא באמת אוהב אותך.
and i do
you bitch }{

ביום חמישי עברתי ניתוח לכל הלסת. המון עבודה. 6 שעות, בהרדמה מלאה.
מאז ועד עכשיו הייתי בעיקר סוג של מהות אמורפית של כאב, טשטוש וחוסר יכולת לתקשר לא עם העולם בחוץ, לא עם עצמי, ולא עם הגוף שלי.
אני מרגיש כמו צל שמתחיל רק עכשיו לאט לאט להתגבש מחדש למשהו מוצק יותר.

קשה להסביר כמה השבוע הזה היה קשה ומתיש בכל צורה אפשרית,
להיות כל כך תלוש מציאות, כל כך חסר יכולת לדברים הכי בסיסיים. לדבר, לאכול, להתרכז במשהו הכי פשוט.
רק מעקב אחרי תרופות, משככי כאבים, לשמור על הגוף כמו זומבי מאוד מסור.

אני יודע שיקח לפחות עוד שבוע עד שאגיע למצב שאני חוזר לשגרה וגם אז מעט רגיש עדיין.

אני גאה בעצמי שעשיתי את זה, אפילו שהשוק עדיין בראש שלי, וגם זה יחלוף אט אט.
לקחתי את השנה הזו בשביל לטפל בכל הנזקים שהגוף צבר בכמעט עשור וחצי של נזק מתמשך כתוצאה מכל מה שקרה בעבר.
בלי הגוף שלי, שום דבר לא יהיה אקטואלי כלפי שום דבר לא משנה הכישרונות שלי או היכולות שלי.
זה מתסכל אותי בלי סוף להצטרך לקחת זמן ממושך לבנות הכל כמו שצריך מחדש, מהיסוד. פיזית, רגשית, נפשית, קוגניטיבית. הכל.
אבל זה ישתלם בסוף. אני חייב להאמין בזה. וגם אם אני לא אאמין בזה, האופציה פשוט להכנע לא קיימת עבורי, לא מסוגל להיות פאסיבי לאורך זמן. ויש כל כך הרבה שאני רוצה, כזו תשוקה גועשת לכל כך הרבה.

אז לבטוח בתוכנית, גם כשהראש והגוף מתנגדים.

לאט ובטוח, להתאמן על החלקים שאני פחות רגיל אליהם, לאזן מה שצריך.
וליצור.

your welcome 

אני מתעורר לגלות את זה באינבוקס שלי על הבוקר.
ככה זה שמתגעגעים כל השבוע :)

אתמול ראיתי משהו שמאוד הפחיד אותי,
ישבנו בבית קפה, ושמעתי משהו כבד נופל לרצפה.
זה היה אקדח. הבחור התכופף להרים אותו, והפיל אותו שנית מהידיים, ואז תחב אותו חזרה לחגורה מאחורה.
בזמנים שפתאום הפחד עולה בגלל מה שקורה בחדשות, וכולם מחליטים פתאום להתחיל להתחמש בשביל הגנה, חשוב חשוב חשוב לזכור כמה דברים.
הסיכוי שתדקרו על ידי מחבל הוא כל כך מינורי, אפילו שהוא מפחיד מאוד ומלחיץ מאוד.
אבל הסיכוי שאנשים שמתחמשים פתאום יעשו טעות עם הנשק שלהם הוא הרבה יותר גדול סטטיסטית.
היכולת להגנה עצמית היא דבר נפלא ומבורך, והאנשים שמתעסקים עם זה נמצאים תמיד עם היכולת שלהם להגנה עצמית, בין אם זה בהכשרה של יד ליד, או עם נשק. אבל אם לא התעסקת עם משהו המון זמן ואתה מחליט להוציא פתאום מהארון נשק כלשהו, בין אם זה סכין או אקדח או דברים אחרים. חשוב וחובה קודם כל לדעת שהמיומנות שלך בזה נמצאת יחד עם הכלי. ואני לא מדבר רק על המיומנות להשתמש בנשק. אני מדבר על המיומנות של להיות קר רוח, של להבין שאומנם אקדחים וסכינים לא הורגים אנשים, אנשים הורגים אנשים, אבל שטעות עם אחד מאלו היא הרבה יותר קריטית. וכשמאסה של אנשים מחליטה פתאום להתחמש בעקבות תחושת פחד והיסטריה, הסיכוי לטעות מהסוג הזה עולה עשרות מונים. הרבה הרבה הרבה מעבר לסיכון שמחבל יתקוף ספיציפית אתכם רנדומלית.
אני יודע שכולם מפחדים לאחרונה, אבל אתם חייבים לזכור מעבר לתחושת החרדה הלאומית, בצורה הקרה ביותר, שהסיכוי שלכם להפגע בחיים לא תלוי במחבל, יש סיכוי הרבה יותר גדול שתדקרו על ידי ערס או שיכור או מסומם או עשרות דברים אחרים, אבל זה לא מפחיד באותה מידה בתוך הראש שלכם. וזה לא נמצא בחדשות עם אורות אדומים מסתובבים שנכנסים לתוך הראש שלכם.
אם אתם באמת מפחדים ממצב שמחבל יבוא אליכם עם סכין, יש לכם יותר סיכוי לפגוע בעצמכם עם נשק התקפי מאשר ללמוד איך להתגונן מסכין בצורה הגנתית.
אם אתם באמת חייבים כרגע משהו בשביל להתמודד עם המצב. ישנם כל כך הרבה מדריכי קרב מגע ואומנויות הגנה אחרות בארץ, פנו אליהם ללמוד איך להתמודד ולהתגונן. בבקשה אל תכניסו פתאום כמות של נשקים לתוך מצב שכולם קלים על ההדק, ורואים איומים בכל צל.
כי זו המשמעות של טרור.
לא המוות של אדם אחד מדקירה,
אלא הפחד ושינוי החיים של ציבור שלם אחרי.