ביום חמישי עברתי ניתוח לכל הלסת. המון עבודה. 6 שעות, בהרדמה מלאה.
מאז ועד עכשיו הייתי בעיקר סוג של מהות אמורפית של כאב, טשטוש וחוסר יכולת לתקשר לא עם העולם בחוץ, לא עם עצמי, ולא עם הגוף שלי.
אני מרגיש כמו צל שמתחיל רק עכשיו לאט לאט להתגבש מחדש למשהו מוצק יותר.
קשה להסביר כמה השבוע הזה היה קשה ומתיש בכל צורה אפשרית,
להיות כל כך תלוש מציאות, כל כך חסר יכולת לדברים הכי בסיסיים. לדבר, לאכול, להתרכז במשהו הכי פשוט.
רק מעקב אחרי תרופות, משככי כאבים, לשמור על הגוף כמו זומבי מאוד מסור.
אני יודע שיקח לפחות עוד שבוע עד שאגיע למצב שאני חוזר לשגרה וגם אז מעט רגיש עדיין.
אני גאה בעצמי שעשיתי את זה, אפילו שהשוק עדיין בראש שלי, וגם זה יחלוף אט אט.
לקחתי את השנה הזו בשביל לטפל בכל הנזקים שהגוף צבר בכמעט עשור וחצי של נזק מתמשך כתוצאה מכל מה שקרה בעבר.
בלי הגוף שלי, שום דבר לא יהיה אקטואלי כלפי שום דבר לא משנה הכישרונות שלי או היכולות שלי.
זה מתסכל אותי בלי סוף להצטרך לקחת זמן ממושך לבנות הכל כמו שצריך מחדש, מהיסוד. פיזית, רגשית, נפשית, קוגניטיבית. הכל.
אבל זה ישתלם בסוף. אני חייב להאמין בזה. וגם אם אני לא אאמין בזה, האופציה פשוט להכנע לא קיימת עבורי, לא מסוגל להיות פאסיבי לאורך זמן. ויש כל כך הרבה שאני רוצה, כזו תשוקה גועשת לכל כך הרבה.
אז לבטוח בתוכנית, גם כשהראש והגוף מתנגדים.
לאט ובטוח, להתאמן על החלקים שאני פחות רגיל אליהם, לאזן מה שצריך.
וליצור.
