עץ הדומים עסוק

איף,
מנסה להתעורר לאט לאט משבוע מסויט,
להרכיב מחדש את ההגיון.


מרגיש לי קצת מגעיל לכתוב פה לאחרונה רק את הכאב,
כמו לדבר עם חבר רק כשאתה צריך ניחומים,
קצת צבוע כזה.
אבל כל יציאה מהראש שלי כרגע, גם אם לתוך השחור והלבן הפונטי של האינטרנט זו ברכה.

העליות והירידות האלו ממש מתישות אותי לגמרי,
כל צעד קדימה מלווה בצעד נגדי ואלים,
זה קורע אותי,
אבל חייבים להמשיך קדימה,
הטוב שאני עושה בין הצלילות האלו לתהום לא נעלם, הוא מצטבר לו בשקט,
והוא ימשיך לגדול.

השאלה כמה נזק יגרם עד אז.

מורכבים החיים האלו.