עץ הדומים עסוק

לא יודע מה יש לי,
מרגיש מדוכא לחלוטין.
הראש אומר לי שהכל בסדר.
שהרע לא מבטל את הטוב.
שדברים קורים בקצב שלהם,
שטעויות אפשר לרוב לתקן,
ובהצלחות אפשר להזכר בהנאה.

אבל הגוף,
הוא פשוט בשלו.
עייף, כואב ומדוכא.
מרגיש לי כאילו משהו מחפש לצאת החוצה.

ואחרי שנים של הדחקות, אני לא מופתע.
אבל לתת לדברים את הזמן,
להיות סבלני,
להיות רך כלפי עצמי,
לא תובעני,
זה פשוט עדיין נורא זר לי.