נחדר

עבר זמן, יותר מדי זמן

מאז הפעם האחרונה שבה הייתי במקום הנכון שלי

מול מי שאהיה מסוגל להוריד מגננות בפניה ופשוט להיות

תקופת הביניים, החיפוש, מתסכלת כל כך

וביחד איתה התחושה של הצורך רק חזקה יותר

יש משהו יציב כל כך, נכון כל כך בתחושה שיש בתנוחה הזו

כשאיבר שלי, זקוף ונוקשה נעול בין הירכיים שלה

עטוף, מוכל, לחוץ

כשהספנקים שניתכים על התחת החשוף מהדהדים אליו את הדרך

האחיזה הזו מונעת ממני לברוח, גורמת לי להשאר בדיוק שם

איפה שכואב כל כך

ובו זמנית טוב כל כך

גורמת לחוסר שליטה עמוק, שמגיע מהערבוב הלא מובן של כאב מצד אחד ועונג מהשני

כי זה לא העונג שלי שמשנה, בכלל לא

זה התכנות של המוח שלי, שלומד לאט לאט, שככה טוב לו

כשהיא נהנית מהתחת שהולך ונהיה אדום יותר, כואב יותר, זה שלה לחלוטין

בדיוק כמו האחיזה בי, שגורמת לי לבקש שלא תפסיק

יש תחושה של שחרור כשאני בידיים של מישהי שבה אני בוטח

האפשרות להרפות לחלוטין, לתת את עצמי

לרחף בתחושות שאותן היא בוחרת להעניק

בעונג, בכאב, בעצם הציות 

בנתינה המוחלטת

זה קשה כל כך לשחרר שליטה לחלוטין

להגיד "כן" גם למה שיהיה לא נעים או כואב, פשוט כי זה עושה לה טוב

להתאים את עצמי אליה, בכל דרך שבה היא תראה לנכון

לתת, מכל הלב, בלי לחשוב על משהו מעבר

ובו זמנית, זה גם מתגמל כל כך לשחרר שליטה לחלוטין

לתת אמון מלא כזה

לדעת שאני מוכל, מובן, נמצא בידיים טובות

זה מרגיע, משחרר ומאפשר נינוחות שלא קיימת במצב אחר

זה עמוק כל כך, ממלא כל כך

ובסופו של דבר כשברור לחלוטין ומההתחלה שאנחנו כאן עבורה, בשבילה

בדרך שאליה היא תרצה להוביל

אז לא רק שזה הרבה יותר פשוט

זה גם הרבה יותר נכון

לציית, בלי לשאול למה

לשכב על הצד, לבד, כשהיא רחוקה

לשים אגרוף על המפסעה וללחוץ, שוב ושוב

כי היא אמרה שצריך

כי היא אמרה שזה נעים וככה בדיוק אני צריך להרגיש

להרגיש הכי גבר שבעולם, בדיוק ככה, עבורה

כי הניבים שלה נוצצים אלי גם מרחוק

יש מעט דברים שקשים לי יותר משחרור מוחלט של שליטה

כן, זה מה שאני אוהב, זה מה שאני רוצה

אבל זה יכול להיות קשה כל כך

בטח כשמדובר באותם רגעים שבהם הגוף זז בלי לחשוב, בצורה הכי טבעית שלו

מגיב במגע למגע

מתרחק מכאב

קופץ מגירוי קיצוני

אלה הרגעים שבהם הידיים פועלות בלי לחשוב

הגוף זז

אבל המוח צריך להגיד לו לעצור, לבלום

לזכור שכשאני בידיים שלה הקצב היחיד שרלוונטי הוא שלה

המגע היחיד שרלוונטי הוא זה שבו היא בוחרת, בדרך שבה היא בוחרת

כדי להיות בדיוק הגבר שהיא רוצה להחזיק מתחתיה

זו בחירה שלא קורית בכל מערכת יחסים בדסמית, היא לא נכונה לכולם, היא לא מובנת לכולם

אבל כשכן יש בה משהו עוצמתי כל כך, עמוק כל כך

הרגע שבו השולטת מחליטה שיש לך כינוי, כשהשם שלך נמחק ובמקומו בא הכינוי שנועד להבהיר לך בדיוק מה אתה עבורה

מי אתה

מה מקומך

אפשר להתנגד לכינוי, להרתע ממנו

ואפשר לאמץ אותו מכל הלב

להבין שיש לו סיבה, שיש לו משמעות

שהוא מייצג אותך, בדיוק כמו שהיא רוצה אותך

כמו שהיא רוצה שתבין את עצמך, עבורה

ולא משנה מי או מה חשבת שאתה

כי עכשיו, אתה שלה

בדרך שבה היא תרצה, לא בדרך שלך

ואם היא תרצה, כשהיא תרצה

אז אולי, רק אולי

תקבל כינוי חדש

כזה שיעיד על ההתפתחות שעברת בעיניה

ואולי, אותו כינוי שקיבלת בהתחלה ישאר, כי הוא פשוט גורם לניבים שלה לנצנץ כשהיא חושבת עליך

נכנסתי לטריטוריה לא מוכרת לפני שבועיים בערך, ואני לא יודע לאן היא מובילה אותי

זה התחיל בשיחה עם מישהי עוצמתית ביותר, מי ששמה עלי חותם רק מהתכתבות, גרמה לי להתרגש בצורה שלא הכרתי

ועד הפגישה איתי אותה התרגשות רק הרקיעה שחקים

ופתאום, בלי לשים לב הפסקתי לגעת בעצמי, הגעתי למצב שבו אני לא גומר עוד יום ועוד יום לקראת הפגישה איתה

ולא משנה כמה מגורה אני, כמה כבד לי ולוחץ

כמה הזקפות באמצע היום משגעות אותי

אני לא מביא את עצמי לשם

ואחרי הפגישה איתה, שהייתה מדהימה, שיחה שוטפת חיבור מורגש כל כך וכימיה בשמים בבית קפה

זה לא עצר

אם כבר זה רק נהיה חזק יותר

אני מגורה יותר כל יום, כבד יותר כל יום 

ונשאר שם

וזה לא שהיא אמרה שאסור

זה פשוט הגוף שלי שאומר - זה שלה, לא שלך

חזק כל כך

אין לי מושג עוד כמה זמן זה ימשך, אבל זו טריטוריה לא מוכרת לי, וכל יום הוא גילוי מחדש

ואם היא תרצה, היא תיקח

אבל...

היא נהנית מתסכול...

זה מרגיש אחר לשחרר שליטה,

להתמסר

לתת את עצמי למי שעצם האישיות שלה צועקת כוח

זה מרגיש נכון

לפעמים אין מילה אחרת לתאר את זה

גם כשאני יודע למה לצפות

האנרגיה שזזה באוויר כל כך חזקה, כל כך ברורה

התחושה של הכוח שמתקרבת אלי יחד איתה

הביטחון שהיא משרה סביבה, הנינוחות שלה, איתי, איתה

הידיעה הברורה שלי שהיא כאן כדי לצוד, שהיא נהנית מהמשחק, מהמרדף

שהכוח שלה ברור לה, בדיוק כמו שהוא ברור לי

הראש שלי שמהנהן, הגוף שלי שמגיב

גם כשברור לי שהמרחק בין פחד מהכיוון ובין ההתרגשות ממנו אפסי לחלוטין

התחושה הכל כך חזקה שלי, שאין לאן לברוח מהציידת הזו, אין גם איך

מעולם לא הרגשתי כל כך כמו טרף

והיא, מלקקת את הניבים שלה, וממשיכה להנות מהמשחק