עששית.

בא לי.

בא לי את המקום השליו שלי,

את המקום הזה של ה״ביחד״ עם מי שהלב שלי אוהב:

זאת שבחרתי למסור לה את כל כולי.

בא לי את הרגעים הקטנים האלו במהלך היממה,

אלו שממיסים אותי מבפנים.

אלו שמפתיעים ומורחים לי חיוך שמרגיש דבילי, ככה סתם בלי הכנה מוקדמת.

אלו ש״הלב צונח לתחתונים״ מרוב דאגה, רק כדי שבסיכומו של דבר היא תבוא ותרגיע אותי שהכל בסדר ושסתם הייתי בסרטים- או שהיא פשוט תאפשר לי לחבק ולעטוף אותה באהבתי אלי, במידה ולא תרצה לשתף אותי.

פשוט להיות שם למען זו שאהבה נפשי..

בא לי שנצחק בצורה הכי זכה ותמימה שיש, ממש כאילו אנחנו שוב בני תשע.

להתגרות בך עם הפרחח שבי שלפעמים מבצבץ ממני החוצה: בצורה החכמולוגית שלי שספק מצחיקה אותך, ספק גורמת לך לגלגל עליי עיניים; רק כדי שתתני לי חצי משפט שיערער את הפרחח הזה ותעמידי אותי דום בפשטות שכזו- בלי לנקוף אפילו אצבע..

להרגיש מפורק לגורמים בסוף טיפול מסור וסאדיסטי שלך או סחוט מעייפות ואושר כי את התגלמות כל חלומות הכי פרועים שלי, כי את כל מה שיכולתי לייחל לעצמי

- וכל כך הרבה מעבר לכל מה שיכולתי לחלום עליו.

להרגיש איך הרקמות הלבביות של שנינו פשוט נפרמות  להן ללא כאב ומבלי משים לב.

עד שיום אחד נבחין שאנחנו חולקים לב אחד, גדול יותר:

כזה שלפעמים חלקים שונים בו פועמים במקצבים שונים, אך עדיין בסימפוניה מופלאה - סינרגיה של שני לבבות שהתאחדו לאחד.