אני בדיוק סיימתי לקרוא את הספר ערות. ספר מרתק, נראה לי הראשון מסוגו בארץ. אני אוהבת להחשיב את הספר הזה למחקר איכותני על נשים, על מיניותן ועל ההתמודדות עם הנורמות החברתיות אשר קשורות לנושא זה.
הבעיה שלי היא עם הספר הזה זה שאין בו מספיק נשים בגילאים שלי.
אני יודעת שאני צעירה. אני יודעת שאני לא יכולה להחשיב את עצמי כבתור מישהי שיש לה ניסיון חיים, שלא לדבר על ניסיון מיני. תאמינו לי שאני יודעת.
יחד עם זאת, אני חושבת שמספיק התנסתי בשביל לדעת שבמקום מסוים, הפרספקטיבה שלי יכולה להיות יותר בריאה מאשר חלק גדול מהנשים שם. זה מתבטא בשני הבטים מבחינתי: הביטול העצמי והאורגזמות.
אני לא מסכימה לבטל את הרצונות המיניים שלי. גם כשאני סאב, כשאני נותנת את גופי ונשמתי לבן אדם אחר, אני קודם כל צריכה לסמוך על הבן אדם ורק אז זה יקרה. בונילי, אם אני לא ארצה לפתוח את הרגליים, אני לא.
אני יודעת שזה ברור, אבל גם מתגובות שיוצא לי לראות פה וגם מתוך הסיפורים של הנשים האלו, זה נראה שזה לא ברור לכולן. זה עצוב.
הדבר השני שאני רוצה לדבר עליו הוא האורגזמות. זה מרגיש שלהרבה נשים יש את המרדף הבלתי נפסק אחריהן: איך, מתי, עם מי, למה הוא לא נותן, איך הוא כן נותן, צריך ביטחון בשותף או לא, להסתיר או לא, אורגזמה נרתיקית או דגדגנית ועוד ועוד ועוד...
למה אורגזמה כל כך חשובה?
בשבילי היא רק בונוס נחמד וזהו. היא לא העיקר.
נהנית בסקס? השותף היה מתחשב? או להפך, השותף היה סדסיסט אנוכי אבל זה בדיוק מה שרצית? היה חיבור? הגעת לסיפוק נפשי ופיזי? ושוב, נהנית בסקס??
זה מה שחשוב.
