היו אז כבני 15, ובתקופה זו של השנה. התגוררנו בישוב מרחק 5 קמ' מהים. היא הייתה מאוהבת בי, ואני נהנתי לסקור את חמוקיה. היא לא הסכימה שאוריד לה בגדים, רק ככה לגעת מלמעלה.
יום אחד רכבתי על נדיה הסוסה של המשק, שקראו לה נדיה על שם הטבחית הרוסיה של הקיבוץ שהחליטה לנפוח נשמתה דווקא בטיול באורוות הסוסים.
היא ראתה אותי על הסוס ואמרה "בא לי גם". סימנתי לה לקפוץ. קח אותי לים - לחשה לי. התחלתי להדהיר את הסוסה והיא נצמדה אלי מאחור.
הגענו קרוב לים וקשרתי את הסוסה. שכבנו שנינו בחוף מביטים לים ולעננים הרבים בשמים, כשפתאם הגשם התחיל. גשם שוצף וקוצף.
התחילה לרעוד כשכל בגדנו הפכו לשכבה. זה מסוכן, אמרתי לה כשהגשם פסק. את רועדת כעלה נידף. כדאי שנשכב זה לצד זה...
באותה תואנה הסברתי לה שחשוב להוריד בגדים, ואחר כך כבר בדקתי וחקרתי את כל החמוקים.
באיזה שהוא שלב נעשתה משעממת ונפרדנו. שמעתי שהבן הראשון שלה שמו כשמי. מוזר!
תמיד גשם שנוחת פתאם מזכיר לי זכרונות נעימים.