כשהייתי ילד התגוררתי בצמוד לקיבוץ, אחד הקיבוצים המבוססים בארץ. חג השבועות היה נחוג שם בהדר ובחרדת קודש. מטקס הבכורים ועד תנובת החלב. לי כילד זכור פירות וירקות ומוצרי הגבינה והחלב.
אחר כך עברנו דירה ואז חג השבועות הפך להיות חג של השפרצות מים. מים בששון, מים לכל עבר ורצוי על אנשים מכובדים...
ואת, את מספרת לי שהיום זה משודרג לחג הביצים והמים. את מספרת לי את ה"שבועות" שלך בצחוק מתגלגל. אני מספר לך את שלי ואת מתגלגלת. כולך אושר ושמחה ואור גדול.
ורק כשאת נזכרת שכעת יומיים לא נתראה, הופך קולך עצוב. קול של בכי וגעגוע. קול של כאב פרידה. פרידה ליומיים.
נסיכה שלי, את אוהבת לשאול אותי כמה אני אוה, אותך. שאלה לא הגיונית שהרי בכל רגע שעובר אהבתנו רק מתחזקת.
אז הנה יומיים שלמים שאת תהיי במצב סטנדביי, צוברת געגוע מתוק ומחכה לצאת החג. ביומיים הללו אני שם אחשוב ואתגעגע אלייך. ובאיזה שהוא מקום המחשבות הנודדות שלנו תפגשנה למחול אהבה מטריף.
שבת שלום וחג שמח.
אוהב אותך בלי גבול.
