מחברת סקיצות

גם הסקס עצמו היה לא נורמלי.
אני זוכר שהרגשתי כאילו הייתי בתול עד אז.
היה לה קיבעון אוראלי חמור במיוחד, בדיוק כמו שאני אוהב, ומסתבר שהיו עוד כמה דברים שאני אוהב שלא ידעתי עד שפגשתי אותה.
בחורה סקסית, דעתנית, שהדם שזורם בעורקיה הוא חשמל טהור.
 
במשך חודשיים, כל מה ששתיתי היה משקאות אנרגיה,כי לגמור 4-5 פעמים ביום לא היה משהו שהייתי רגיל אליו.
 
וכן, התעלמתי מכל פעמוני האזהרה.
וכן, הייתי צעיר אז, טיפש (זה היה לפני שנתיים פחות או יותר...), וחשבתי לעצמי "איזה כיף אני ביחסים פתוחים אני יכול לצאת עם מי שאני רוצה בלה בלה בלה"
כמובן שזה לא עבד, לא ראיתי אף בחורה אחרת בעיניים.
וכמובן שזה לא עבד, היא ראתה עוד שלושה חוץ ממני.
כן כן, אני יודע, קלאסי.
 
נו שוין.
 
 
נפרדתי ממנה בפרידה הדרמטית היחידה שהייתה לי בחיים, עשיתי ממש את הסצנה של קלייב אוון מהסרט הכואב "CLOSER", שלא עזרה לי יותר מדי.
בקיצור, כאב לי לייק אה מדרפאקר.
בשיחה עם אסטריד, פסיכיאטרית שוויצרית שאני מכיר כבר מזמן (לא בצורה מקצועית..), היא אמרה לי שהסימפטומים שיש לי דומים לפוסט-טראומה.
 
אני ?!
פוסט טראומה?!
 
אז כאילו מילא הצבא, וכל החרא בעבודה ההיא אחרי הצבא ומבוקשים, ובקבוקי תבערה ויריות...כל זה כלום, וג'ינג'ית קנדית תגרום לי לתגובה פוסט טראומטית ?!!!!
 
What the fuck ?!!!
 
 
הייתי חייב איזושהי דרך מוצא, איזשהו תיעול חיובי כיוון שאני לא ממש שותה, לא מעשן ולא עושה סמים, והכאב הזה איים לשבור לי את צלעות בית החזה.
 
 
אז התחלתי לרוץ.
5 פעמים בשבוע.
התחלתי בעשר דקות, ולאט לאט הארכתי את הריצה.
 
הגעתי אחרי כמה חודשים ל 45 דקות, ומה לעשות, זה משעמם.
מה גם שכשלא היה לי מה לחשוב, התחלתי לחשוב עליה.
 
דיי קאונטר פרודקטיב, הייתי אומר....
 
למוזיקה אני לא מאזין בריצה, כי זה מתווה לי קצב שהגוף לא תמיד מסכים אליו.
 
 
אז התחלתי להאזין להרצאות.
ישנה חברה שמעלה קורסים שלמים מאוניברסיטאות מובילות בארה"ב לקבצי קול, ומוכרת אותם בדיסקים.
קורסים שלמים.
 
אז העליתי קורסים כאלו לאייפוד, והתמכרתי.
כל הרצאה היא בערך 45 דקות, ממוצע של 13 הרצאות לקורס.
הרגשתי כאילו גיליתי את התרופה לאיחוי ליבי המדמם וזייני המיוסר.
 
ברכיי כאבו (עוד מהצבא), וגופי הזיע לקול הרצאות על הצלבנים, גילוי תרבויות עתיקות, בודהיזם, רצון חופשי ודטרמיניזם, פילוסופיה של המוח, היסטוריה של מצרים העתיקה, פילוסופיה של הרגשות, ניטשה, אקזיסטציאליזם, האם המוח הוא מחשב ועוד כמה שבטח שכחתי...
ג'יגות על ג'יגות של ידע שגמעתי כמו שהיא גמעה אותי, בצמא אדיר.
 
בהתחלה האזנתי לזה רק בריצה, מחבר בין הסינפסות במוח כך, שהריצה היומית הפכה להיות אירוע לימודי ומעניין- התניה בסיסית.
 
אבל אז כבר האזנתי לזה בחשמלית בדרך לריצה כי לא יכולתי לחכות, לפני השינה ובדרכים באופן כללי.
 
 
 ועדיין כמה כאב לי, יא אללה.
עדיין חשבתי עליה כשעשיתי ביד.
וזה הרגיש רע, כל טיפת זרע שיצאה ממני, הייתה כמו חומצה בגוף שלי.
 
אבל רוברט סולומון ז"ל, אחד הפרופסורים שדיבר אליי באוזניות מלאות זיעה בטראק האליפטי של י.מ.ק.א בטורונטו, סיפר באמצע קורס על ניטשה (אחד מתחומי מומחיותו), על חוויה אישית-
 
הוא התחיל ללמוד רפואה, ולא אהב את זה, הוא לא אהב את האנשים שלמדו איתו, את המורים, ובכלל את הרעיון להיות מוקף באנשים שסובלים כל חייו....אז באמצע שנה שניה, כולו מדוכא ושבור, הוא גרר רגליו באוניברסיטה של מישיגן, נכנס לאחד האולמות וישב בקהל.
סתם כך.
 
זו הייתה הרצאה על ניטשה, והשיעור שאליו נקלע סולומון עסק ברעיון "החזרה הנצחית".
"eternal recurrence"
שבבסיסו ניטשה שואל שאלה אחת ויחידה-
 
אם יתברר לך שעליך לחזור על החיים שאתה חי, שוב ושוב, לנצח, על כל שניה של סבל ושל תענוג שבהם, האם תרעד בבעתה, או שמא תיפול על ברכיך בקריאות תודה לאלים?
 
איזו שאלה, הא?
מכה בך כמו פטיש לפרצוף.
 
או כמו שהוא אומר, כשהוא מלמד את זה "אם אתה מאמין לטיעון הזה, המשקל שהוא נותן לחיים האלה, הנוכחיים, ולכל רגע בהם, הוא בלתי ניתן לחישוב"....
 
 
 
 
 
הסטודנט רוברט סי סולומון, בסוף ההרצאה הזו, הלך לדיקן, עזב את לימודי הרפואה, ונרשם ללימודי פילוסופיה.
 
הוא כתב עשרות ספרים, קיבל עשרות פרסים, ומבלי שיש לו מושג, הוא אדם בעל משמעות בחיים שלי.
 
 
 
אז
 
 
 
כן.
 
 
 
 
הייתי חוזר על הכל.
 
 
 
 
ואני מקווה שגם בסוף חיי תהיה לי את אותה התשובה.
 
 
 
 
 
Amor Fati