שבת... התעוררתי משנ״צ. דבר ראשון פותח וואצאפ לכתוב למלכתי, החמצן שלי, השלמות אליה אני שואף כל העת.
במקביל אני רואה שמלכתי נכנסה לכתוב לי משהו. יש בנינו טלפתיה שקשה להסביר אותה. לפעמים מלכתי שואלת משהו ואני עונה בתזמון מדוייק כאילו ידעתי מה אשאל... אני חש שיש בנינו קשר סימביוטי, כזה שקשור בקשר עבותות.
אני תמיד דרוך לכל קריאה של מלכתי, זו דרישתה וכך גם מרגיש לי שנכון. שיתפה שיוצאת להליכה יומית... אני הייתי צריך להכין משהו שקשור בעבודה לקראת דיון משפטי שדרש מימני ריכוז ובעיקר זמן.
ביקשתי ממלכתי שתאפשר לי את הזמן להערכות שנדרשתי לה - מימוש הצרכים שלי, נתון אך ורק לאישור מלכתי.
מלכתי: כמה זמן אתה צריך?!
אני: זה יקח לי לא פחות משעה/שעתיים מלכתי.
מלכתי: טוב יש לך שעתיים וחצי מעכשיו
כלומר ב 22:35 אתה איתי!
אני: כן מלכתי!
מלכתי: מעולה.
מתחיל לעבוד... 22:10 אני חש שלא אספיק לסיים.
פונה למלכתי בליווי תמונה של שולחן העבודה, ומבקש תוספת זמן.
מלכתי: בסדר גמור. מאשרת.
עוברות עוד כעשרים דקות.
מלכתי: ״אני גמורה מעייפות
הולכת לישון - לילה טוב ❤️״
אני אוהב את זה שמלכתי מחליטה, מכניסה סדר לחיים שלי, שאני נדרש לאישורה, שיש עלי בעלות, ששום דבר לא מובן מאליו.
לאחרונה, אני חש שהיא סוגרת עלי לאט לאט... ובניגוד לרשם הראשוני שיצרה, היא יודעת מה היא עושה... לא פראיירית!
ואני...?! אני אוהב את זה.. ובעיקר אוהב וסוגד למלכתי.
