ארוחת ערב במסעדה מעולה. חברה טובה ושיחה מעניינת סביב השולחן... אך המחשבה נודדת. המבט והתודעה מרוכזים במלצרית ששירתה אותנו. חיוך, מבטים מצטלבים, מבוכה קלה...
היא אישה גדולה, צעירה, תווי פנים מודגשים, שיער זהוב אסוף בקוקו מתוח ומוקפד, גב מקומר, יציבה מתוחה וגאה, ישבן מלא הוד והדר, עטוף במכנס בד משתפל, ירכיים מלאות ונעלי בלנדסטון...
(כן, בלנדסטון. שילוב של אלגנטיות, נשיות, וגם חומה ומגדל.... אך זה כבר סיפור לפוסט אחר.)
תוך כדי שאני מהרהר באי נוחות שאני חש משום שהיא משרתת אותנו, נופל לה מזלג משולחן סמוך שהיא פינתה. זינקתי מיקומי כדי להרים את המזלג והיא חייכה לעברי מלמעלה...
רציתי לשאול אותה אם אפשר לעזור לה עם המגש או אולי לעשות לה עיסוי כתפיים בזמן ההפסקה... אך הסתפקתי בחיוך מבויש חזרה.
כשיצאנו, הצטלבו דרכינו שוב לגמרי (לא) במקרה... עצרתי וסימנתי לה לעבור לפני. היא חייכה בנימוס ואני השפלתי מבט וצעדתי אחריה עד היציאה מהמסעדה..
אם היה אפשר לתמלל את המחשבות של שנינו בהליכה הקצרה הזאת:
אני: "שבי רגע ואמזוג לך כוס יין, אעסה את כתפייך, אבקש רגע להיכנס למטבח ואכין לך משהו קטן וטעים... לא בשל המשחקיות בהיפוך תפקידים, אלא כי ככה מרגיש לי נכון. מאוחר יותר, אחלוץ את נעלייך החלוציות, אעזור לך לפשוט את בגדייך, אעסה את כל גופך בשמן לבנדר, אשמש לך כוויברטור, לקקן או כל מה שתרצי כדי לפרוק את המתח מיומך אל תוך פי המשתוקק. בבוקר, אנשק את ישבנך בדיוק בזמן שאת צריכה לקום ואכין לך בוקר נעים, ריחני, רגוע, טעים ומספק, כדי לטעון אותך שוב באנרגיה מלכותית..."
היא: "ג'נטלמן חמוד זה.."