הישבן בוער מההצלפות שלה
הפנים בוערות מבושה
המחשבות משתוללות ללא מנוח
הדמעות זולגות, ספק מכאב, ספק מאושר על כך שהסתיים סוף סוף "החינוך"
"לא יודעת למה זה תמיד מחרמן אותי לחנך אותך עד דמעות..." היא אומרת בזמן שהיא נשכבת על הבטן ומסיטה רגל הצידה. היא מפעילה את הרוטט ומצמידה אותו למקדש שלה, מה שגורם לעוד הקשתה בגב והבלטת הישבן שלה כלפי מעלה.
ברור לי מה מצופה ממני, אך אני מתעכב עוד רגע, לנשום ולאסוף את עצמי...
עם היד השניה היא מפשקת את ישבנה מבלי לומר מילה. היא חסרת סבלנות היום... כדאי שלא אתעכב יותר, אני חושב לעצמי וצולל פנימה.
רימינג אחרי סשן חינוך, הפך לעניין שבשגרה אצלנו... אך היום הרגשתי שמשהו אחר מתבקש כאן... כאילו שעלינו שלב...
"תודה" אני ממלמל בין ישבניה. מרגיש את הדופק בפנים הבוערות...
"לא שמעתי" היא אומרת.
מנתק מגע לרגע מישבנה, "תודה" אומר בקול רם יותר ורועד הרבה יותר...
שקט מתוח באוויר, למרות שאינני רואה את פניה, אני ממש מרגיש את החיוך שנמתח על שפתיה..
"בבקשה" היא אומרת ומפסקת שוב את ישבנה השמאלי, כאילו קוראת לי לחזור למשימתי.
כעבור דקותיים, כשהלשון שלי מזדקרת בגאווה עמוק בתוך התחת שלה, היא מתפוצצת באורגזמה אדירה שמתחילה שרשרת מופלאה שנמשכת ונמשכת עד שהיא זורקת את הרוטט הצידה ושוקעת לה בסטייט של שלווה וסיפוק.
החיוך שלה עדיין שם. היא מרוצה.