... מרשמלו ורוד...
נכנסתי לסופר יוחננוף במיוחד.
יום שישי בצהריים , כמעט השעה שתיים, רחבת החניה כמעט ריקה, כבר העובדים רואים את הסוף.
אני מנצל את הדקות האחרונות לפני הסגירה.
זאת סטיה מהדרך אליה , אבל חשוב לי להשיג את השקיות הצבעוניות.
ב טור של הממתקים חיפשתי את שקיות המרשמלו. צריך הייתי להתכופף בכדי לשלוף מהמדף התחתון.
קניתי שתיים, בצורה הקלאסית של צינור קטום. בצבעים של ורוד ולבן.
זכרתי ואספתי גם חטיף קינדר בואנו לבן כמו שהיא אוהבת, גלידת שוקולד עם שברי עוגיות.
הוספתי בקבוק ליטר שוקו קריר של יטבתה.
אחרי הסשן אני נהנה לפנק אותה, להרגיע את הנפש עם חטיף מתוק, ושוקו שהיא אוהבת מאוד.
ליטופים ארוכים, שיחה או סרט טוב .
בבית שלה. דניאלה חיכתה לי.
ממתינה לי.
לא ציינתי שעה מדויקת.
אמרתי שאבוא שישי בצהריים.
הדלת תהיה לא נעולה.
היא יודעת שצריך לכרוע על הברכיים.
כמה זמן שייקח.
ללא התרעה, פתחתי את הדלת בתנופה.
נעים לי לשהות כאן.
הבית שלה מעוטר ציורים וצילומים של נשים בערום.
מטבח קטן, על השיש מטחנת פרחים יבשים, טוסטר עם כתמים חומים , ספות ירוקות שמצופות בהמון כריות צבעוניות.
מרפסת עם מעקה עקום שבו שולחן עץ דהוי מקולף בפינות , רעוע, שעליו שאריות סיגריות ואפר מריחואנה בתוך מאפרה מאולתרת . ושתי כיסאות מתקפלים.
חדר שינה שהמעצב הדירה יצר פעם קירות נטולי טיח חלקי, כאילו חשופים.
אלו גורמים לעין לנדוד מהבלוק האפור אל הקיר הלבן.
תליתי בו פעם כמה דיבלים ענקיים בקיר, מוכנים לחבל או אזיקים.
ועל התקרה תלויה מראה ענקית.
בזמן הזיון או הסשן אני מביט למעלה חושב שאני בסרט פורנו.
על הברכיים דניאלה ממתינה כבר דקות ארוכות. הן כבר האדימו , לבושה בתחתון קטנטן מעוטר ריקמה אמורפית , חצאית מיני עם הדפס משבצות אדום לבן וחולצת טי גזורה קצר שבקושי מכסה את הציצי הגדול שלה.
משפילה מבט.
אני אוהב אותה.
נהנה להביט בה.
איפור עדין, ריח הסבון שנדבק לעור, נכנס לאף שלי ממכר . היא יפיפייה בעיני. יש בה שילוב של תמימות ותבונה.
בחוץ חם ולח, הקיץ לא מרחם על הגוף האנושי.
ובבית המזגן פועל כבר שעות, האוויר הקריר גורם לפטמות להדחס דרך הבד הדק, מותחות אותו וגורמות לדמיון שלי לרצות להתנפל עליהם.
אליי, עכשיו. בקול רגוע והחלטי. כך התחילה הפגישה שלנו.
מדדה, גולשת, מתחנחנת.
ליטפתי את הראש, את השיער הרך.
הלשון הורודה שלה בחוץ.
הקולר השחור כבר עוטף את הצוואר. צמוד מאוד. משובץ ניטים כסופים ומנצנץ כשהשמש נוגעת בו.
את כלבה טובה.
דניאלה נהנית מהמחמאה, מחייכת חיוך קטן, זורחת.
היא מתקרבת יותר, נצמדת לרגל. עוטפת עם הידיים, נועלת.
רוצה אישור שאני הבעלים שלה עדיין.
שלא שכחתי את העולם שלנו.
אני תופס את השרשרת, מותח, העור מתכווץ מתחכך ברצועת העור העבה.
היא מחפשת את החום, את הידיעה שהיא שלי.
רוצה, מתגעגעת לההנאות שהיא מכירה.
כבר חודש שלא נפגשנו.
עבודה דחופה בחו"ל, בשילוב של מחלות עונתיות שיבשו את המפגשים הקבועים. פרקו את השיגרה.
לפני כמה ימים שלחתי הודעה ובה אסרתי עליה לפנק את עצמה.
" כשאגיע הביתה נשחק משחק חדש..
לכן, מעכשיו את לא מאוננת בשום אופן, בשום צורה "
רציתי שתגיע למשחק בוערת בראש, משתוקקת למגע, הורידים פועמים מקווים למגע.
קיבלתי את הרעיון למשחק מסיפור שקראתי בזמן שהמתנתי למטוס בשדה התעופה.
גילגלתי את הרעיון כך שיתאים לי ויהיה מדויק לדניאלה .
הניתוק שיבש את שנינו. היו ימים שהיה לה קל, כשהעבודה שלה היתה תובענית ואינטנסיבית וקשה כשדניאלה היתה חולה.
אך מהרגע שהשפעת נעלמה ועד שחזרתי לארץ זה נהיה חור. ההרגלים שלנו התפרקו.
הגעגועים.
החסך בשיחות הטלפון הארוכות.
פיחות בהתכתבות, בקושי עשינו שיחות ווידאו. כמעט ולא היו תמונות של הכוס שלה, כמעט ולא נשלחו צילומים נועזים . ואני מאונן על קטעים שלה.
הגוף דורש את הפורקן.
המוח שמשווע לכימיקלים הטבעיים שגורמים לאושר.
היום נשחק משחק חדש. אני מכריז.
את לא תדעי מה החוקים.
חלק יתגלו מיד, חלק ישארו איתי.
בסוף המשחק אני אחשוף אותם.
אבל התגמול או העונש יהיה בהתאם לביצועים שלך.
בעיניים שלה רואים את המחשבות רצות, תוהות איך אפשר לשחק במשחק מבלי לדעת מה מותר ומה אסור.
מה יביא בונוס ומה יביא עונש..
אבל אני לא בעניין של משחק פייר.
משעשע לראות את הבעות הפנים שלה, הפה שנפער בקטנה, העיניים שמתעגלות בתמהון.
אני האדון שלה , השופט, הקפטן והמוציא לפועל.
היא שלי עכשיו.
היא מכונית על שלט.
אני המפעיל.
עכשיו מתחיל המשחק.
הוא מסתיים כשההטבה או העונש ימוצו עד תום.
תביאי קערה בינונית
תוציאי מהתיק שלי את האזיקים
ואת ה ויברטור שאת אוהבת.
וגליל נייר הדבק
על ארבע הלכה למטבח, פותחת את הארון עם השיניים, בקושי רב שולפת קערה מתוך הערימה.
הנחתי את הקערה לידי.
הסברתי את החוק הראשון.
אפשר לאסוף את המרשמלו לתוך הקערה.
אפשר להשאיר מחוץ.
מותר לאחוז בו רק עם השיניים, אסור להחזיק ביד או בכל צורה שהיא.
מותר לאכול את המרשמלו.
ה ויברטור השמנמן נמרח בשמן, כבר רוטט והוחדר עמוק לכוס שלה, נקשר בדבק החזק כך שלא ייפול על הרצפה, כשתזוז לאסוף את הממתקים בזמן המשחק.
יד ימין נאזקה לרגל שמאל באלכסון. יד שמאל נאזקה לרגל ימין. באופן שמגביל את תנועת הידיים והרגליים.
כל תזוזה של היד או הרגל משנה את מגע הויברטור שתחוב בתוכה.
פתחתי את השקית, ספרתי את כמות המרשמלו, היו עשרים ושש. פיזרתי בתנועה רחבה את המרשמלו שנחתו על הספה, על הרצפה חלק התגלגלו מתחת לכיסאות, וכמה כאילו התאיידו בדרך לנפילה, התאחדו עם היקום.
דניאלה מסתכלת עליי .
אני קפוא, לא מחייך, לא נותן סימן, לא מסתכל בשעון, לא רומז, פונה ומתישב במטבח, פותח את הטלפון ומתחיל לשלוח הודעות שקשורות לעבודה.
דניאלה אוהבת מתוק, וגם קצת רעבה. לא מתאפקת ואוכלת שניים שנחתו קרוב.
אני מרגיש שהיא מתחילה ללמוד את הסיטואציה.
אוספת מרשמלו ורוד בשיניים, ומתקרבת פונה לקערה.
הולכת על ארבע, ונעצרת.
הוויברטור זז לנקודה טובה. לוחץ על הדגדגן, משגר ויברציות חיוביות למוח.
מתענגת על הרגע, עוצמת עיניים.
גניחות קטנות של אושר.
עיגולים של שמחה.
נזכרת שהיא במשחק מוזר.
אם יש מרשמלו מפוזר, ויש קערה אז בטח צריך להכניס מרשמלו פנימה.
אבל האם לבן זה פרס? ו ורוד זה עונש?
או ורוד זה פרס ולבן זה עונש?
או אולי כל מרשמלו בחוץ זה פרס?
וכל אחד שיכנס פנימה לקערה יהיה עונש?
אולי אין משמעות לאיסוף?
או שהכל חשוב?
לאסוף מהר? לאט?
לאכול אותם? להביא לאדון?
אולי קצת מכל דבר?
כל תזוזה משגעת את דניאלה.
כואב להיות קשורה.
נעים בכוס.
אם צריך לאסוף אז התזוזה מוגבלת.
הברזל בוהק, לוחץ, מועך את העור והשריר.
צריך לעשות משהו.
אבל מה.?
יותר מידי דברים לחשוב על, יותר מידי תחושות תוקפות אותה, מי חשוב? , ומי לא?
איזה מין משחק זה כשאני לא יודעת איך לשחק?
זה משחק רע של האדון.