אני מתרגשת. פוחדת שאולי לא יצליח לנו. פוחדת ממה שזה אומר עלי... למה אני עושה את זה בכלל? אולי כדי להוכיח לעצמי, ומבלי שיידע, גם לו, שאני שפחה אמיתית?
אני לא יודעת למה אני עושה את זה. רק יודעת שיש בך משהו שמושך אותי. אני רוצה להיות אחת מאהובותייך, על אף שאני לא יודעת אפילו אם את אוהבת נשים כך. גם אני לא. אבל את- עם המבט הזה, החיוך הזה... אני רוצה שתיגעי בי בידי הקטיפה שלך, בידיים המרפאות שלך. רוצה שתרפאי בי את כל הכאב, שתגרמי לי לשכוח... רוצה להיות במקום הבטוח ביותר בעולם. מקום רך ועטוף באהבה, כמו תינוקת... ואת רוצה לקחת אותי לגבהים. להצליף, אמרת, עד שכמעט ולא אוכל לעמוד, ושאני אנשק את רגלייך... זה מה שאת רוצה, אמרת. מה את רוצה? לא אוכל להיות לך נשלטת, את יודעת. רק אחות. רק בת...
את יפיפיה. אני לא יודעת מה אני רוצה לעבור, רק יודעת שרוצה את ההתנסות הזאת איתך. דווקא איתך, שרכה ואוהבת כל כך.
תגידי לי, איך ייתכנו התחלות חדשות עבור מתה- חיה שכמותי? הייתכנו? או שאולי אחווה הכל כאילו כבר רוב ישותי בעולם אחר?
לפני 19 שנים. 24 ביוני 2005 בשעה 16:14