אחרי כמה סטירות מהלב,
יריקות על הפנים ולתוך הפה שלי
מטח קללות משפילות בטון הכי מזלזל ומלא מיאוס שקיים,
הוא פקד עלי, סוף סוף, להוריד לו האדידס. מרגל שמאל.
נרעדתי.
התרגשתי כל כך שהסתבכתי עם השרוכים.
עוד מטח קללות, מזלזלות, יריקה וחניקה של כמה שניות ארוכות.
יד פלדה יש לו.
נשמתי ומיהרתי לחזור לשרוכים. הפעם הצלחתי.
תוך שניה האדידס היתה ביד שלי.
התנפלתי על כף הרגל שלו, כלומר על הגרב הדקה והצחורה שעטפה אותה.
יש חלון זהב של כמה שניות, כשכף רגל יוצאת מנעל
שהיא עוד חמה.
חמה מלהיות סגורה הרמטית בתוך נעל אדידס לבנה.
החום הזה מטריף אותי.
הצמדתי את הלחי אל החום הנעים הזה, הדבקתי אליה את האף
ונשמתי הכי לאט,
הכי עמוק שאני רק יכול.
המגע של פניי עם כף רגלו הניחוח המושלם גרם למוח שלי להתערפל מיד,
אבל הצלחתי לנשק את כף הרגל שלו. בדיוק באמצע. בשקע.
ועפתי.
סשן בלתי נשכח עמד להתחיל.