|
|
|
העולם הזה מכריח אותנו להיות פגיעים.
לבטוח במי שמולנו. במי שבחרנו.
איך בוחרים במי לבטוח? למי נותנים את המסירות הזאת?
איך יודעים שמדברים איתנו מהלב ולא מהזין או מהכוס או ממה שיש בין הרגליים?
לפעמים קשה להבדיל…
״אני כאן בשבילך״
״את יכולה לסמוך עליי״
״אני דואג לך״
״אני שומר עלייך״
״את תמיד יכולה לדבר איתי״
״אכפת לי ממך״
״אני תומך בך״
״אני לא שופט אותך״
האמת היא שכל זה מרגיש כמו שקר 99.9% מהזמן (ובצדק)
ואז פתאום מגיע אחד שאיכשהו גורם לי להרגיש שזאת אמת.
אפילו אם רק לרגע-
תודה על השיח, תמיכה, חיוך וחיבוק ❤️
מילים יכולות להיות חזקות מאוד.
אפשר להשתמש בהן לטובה וחיזוק או לרעה.
זה כלי. אבל רק אם יודעים להשתמש בהם…
אני לא חזקה עם מילים. הם מגבילות אותי.
מילים מחייבות. הן מאפשרות פרשנות מצומצמת לדבר שאני מנסה להעביר בעל עומק אדיר. הרבה יותר ממה שהמילים מסוגלות לתרגם.
לעומת זאת- שפת גוף- נתונה לפרשנות הרבה יותר רחבה, עמוקה, אמיתית.
העיניים שלי מספרות סיפור. המגע שלי מעבירה תחושה, משדרת אנרגיה.
תנעל לי את הפה ואולי סוף סוף תשמע את קולי.
אני אעשה למענך הכל. כל מה שאוכל כדי לשמח אותך. כדי שיהיה לך את כל הטוב שבעולם. אני אהיה המעריצה מספר אחת שלך. אחייה למענך. כל נשימה תהיה לכבודך. אהיה שלך.
אבל אתה חייב להיות ההוא. ההוא שראוי להערכה והערצה. זה שפועל לטובת. שמגיע לו את כל הטוב בעולם. זה שלא חייב להכריח את השליטה. זה שהשליטה נוזלת ממנו בלי להוציא אפילו מילה. בלי כוונה אפילו. זה שמצליח בעזרת מבט לשלוט בכל סיטואציה שהוא נמצא בה.
כזה שראוי, שמבין ששליטה לא לוקחים. מקבלים. וכשמקבלים אותה היא פשוט טהורה ושלמה.
היעד שלי מתחיל ונגמר איתי.
הראש כל כך פתוח שהוא כבר נסגר
הלב כל כך רחב שהיא נקודה אחת קטנה אבודה בחלל.
יש איזון ביני לבין היקום.
אני מתכנסת לתוך עצמי וכך נפתחת לעולם רחב יותר, עולם שלא רואים. עולם שמתקיים מעבר.
כך אני אוהבת להיות.
מכונסת כל כך, וכך גם חופשייה ופתוחה לסביבה.
נועדתי לסבול את הסבל הלא מדובר. הסבל המושתק. הסבל שרק רואים עמוק עמוק בעיניים. הסבל הלא מובן, הלא ברור.
זה מקום כל כך עוצמתי וממכר.
מאוהבת במקום הזה ותמיד נמשכת חזרה אליו.
אני אוהבת לבכות, זה משחרר.
רק שמשום מה אני לא בוכה הרבה..
לא בוכה בקלות בכלל.
אף פעם לא בכיתי בסשן ועברתי כמה קשוחים במיוחד.
כזה בא לי. כזה שאני פשוט מתפרקת ומתפרצת בבכי.
בא לי להוציא הכל.
בא לי כל כך.
הנשמה כבר שורטת מבפנים מתחננת.
זאת הפנטזיה (אולי פשוטה) הכי הכי חזקה אצלי כרגע.
אני יושבת שותה קפה וחושבת..
אני ממש מעריכה אותו
מעריצה אותו אפילו
את מי שהוא
את הלב הענק שלו
את הראש הסוטה שלו
את החוכמה שיש לו
את הנסיון חיים שלו
את הסיפורים שהוא מספר לי
איך שהוא מתייחס אליי
אכפת לו ממני (אני חושבת 😳)
כל מה שבא לי זה עוד זמן איתו
בא לי להפתח אליו
בא לי להתמסר אליו
אבל
למרות הכל אולי זאת רק הדמות שבניתי אצלי בראש?
אולי הוא לא אי שם למעלה כמו שאני חושבת…
מוקדם מידי לדעת.. להבין
אולי אני צריכה להרגיע את הראש? מה עושים? איך נוחתים כשהוא גורם לי רק לעוף?
אם אני מדברת איתך
זה כי אתה מעניין אותי
אם אני מקשיבה לך
זה כי יש לך דברים מרתקים לומר
אם אני עושה בשבילך
זה כי רציתי שיהיה לך
אם אני בוטחת בך
זה כי אתה נותן לי ביטחון
אם אני משתחווה לך
זה כי הראית לי שיש למה להשתחוות
אם אני נותנת לך את כולי
זה כי אני מחפשת את כולך.
אני ילדה טובה ומתמסרת מאוד
אבל יש לי איזה פנטזיה שנראית לי קצת מרדנית..
ואולי המרדנות הזאת זה דווקא מה שעושה לי את זה
אז ככה-
הפנטזיה היא שיש לי צעצוע שהוא רק שלי!!
שאני אשחק איתו בעדינות שלי כמו שרק אני יודעת איך.
שכל הביישנות, שקט ותמימות שלי יהפוך לאלמנטים המרכזיים כשאני משחקת בצעצוע שלי .
ועוד יותר מזה-
יש לי סצנה בראש שאני משחקת בצעצוע שלי מול אחרים.. מול ׳המבוגרים׳ ויראו אותי משחקת כל כך יפה.
בא לי להראות לצעצוע שלי איך להיות ממושמע.. שילמד ממני כי אני הכי ממושמעת.
בא לי שהוא ילמד לאהוב את הכאב כמוני כי עד כמה שאני מזוכיסטית (ואני מאוד מאוד מזוכיסטית) יש בי צד סאדיסטי מאוד והיא חייבת לצאת להתפרע קצת
😇😈🤭
הרגע הזה
שאני ממש שתי שניות מהבית
אבל חרמנית רצח
ולא מסוגלת להתאפק
בקיצור..
יום יפה היום
ספציפית מושלם לאוננות בציבור 🙊
