אני זוכרת היינו פעם ברכב שלך. הסתכלתי עלייך כי אני תמיד מסתכלת עלייך. בוהה כמו מקריפה, כי כזאת אני.
היית עצוב, מותש. כששאלתי אם הכל בסדר הסברת:
״אני תמיד חוזר על אותו טעות. בוטח באנשים יותר מידי, טוב מידי לאנשים ובסוף הם תמיד מאכזבים.״
ממש הזדהיתי עם זה.
בפעם אחרת ישבנו בפארק וטענת שאני לא רצינית ושמהר מאוד אשתעמם ואלך.. מצד שני אתה לא חיפשת משהו מעבר למה שהיה לנו.
כמה טעית באותו יום. הפוך. השתעממת והלכת. ונשארתי מאחור.. בכלל לא הודעת לי..
אתה גבר טיפוסי
אתה בן אנוש טיפוסי
לא חשבתי שארגיש כזאת אכזבה ממך. מכירים קרוב לשנתיים, היה לנו חיבור. אתה איש כל כך טוב וישר. עם לב זהב.
האנושות מנוולת ופגומה.
אתה רואה ומכיר בזה ובוחר לזרום עם זה ולהמשיך בדרך שכולם הולכים..
איזה עוד ברירה יש לך? לנסות התייחסות שונה? אתה צודק זה בלתי אפשרי.
אפילו לא מפריע לי.. אני מתעצבנת עלייך ואז אומרת לעצמי ׳אין מה לעשות. ככה זה.. זה לא רק הוא׳ ואז מתחדד לי שגם אני הבעיה באנושות.
העולם חרא גדול.
מצאתי שקט בזמן שלי איתך. גנבת לי את השקט מבלי להגיד לי. יכולת לא לשקר לי. יכולת לדבר איתי ולהגיד לי…
אני בספק שאתה תראה את זה..
בספק שאתה כאן בכלל..
במקרה שכן תראה את זה- אני מאחלת לך שתמשיך להיות אתה.
