את הדכאון שחוויתי אחרי הגירושים
לא אחלוק עם איש
אבל את הבושה כן.
הבושה שמלאה אותי עד כלות
היא זו שמסמרה אותי עמוק אל תוך הדכאון.
לא אעיד על עצמי כעל חכמה אבל אני יודעת שטיפשה אני לא
אז איך הוא האכיל אותי?
איך נתתי לזה לקרות?
איפה היה השכל שלי? ההיגיון?
התביישתי בעצמי.. מה אספר?
הרי כל כך הרבה סיבות יש לי על מנת לעטר את הסטטוס גרושה שלי
חוץ מזה מי לעזאזל יאמין לי?!
כל הפרק הזה נלקח מאיזה סרט הזוי והולבש על החיים שלי
סרט שהפך למציאות שהפכה לסרט דפוק לגמרי כל העסק הזה.. צריך לפטר את המפיק!
ואז הגיע ספטמבר
ועברתי דירה
וחזרתי לעבוד ולעסוק באהבה שלי
והרגשתי איך לאט לאט משהו בי הבשיל לסלוח לעצמי ולהמשיך הלאה
ואז..
חברה נתנה לי את הספר "לתפוס רוצח" של עומרי אסנהיים.
מעבר לרעידות שחלפו בגופי כשקראתי את הספר
נדהמתי לגלות שאני חוויתי משהו שגם אחרות חוו.
אני לא לבד בכל העסק!!
ואני עוד ברת מזל.. אין לי ילדים ממנו אין לי כל קשר אליו בכלל!!
אז בושה? אין יותר בושה.
הספר הזה נתן בי את כל הכוחות שהייתי צריכה לקבל כדי להמשיך הלאה.
אם הנשים הללו היו חיות עכשיו הייתי פונה אליהן.. אבל הן לא. הבעל שלהן רצח אותן והורשע.
אני חיה.
חיה ובועטת.
