מתרגל לחשכה....
תורת השלבים, מחייבת לעבור שלב...
חוסר האונים מכך שאתה לא מובן....למרות שאתה יודע שצודק.
רוצה לצעוק במלא הגרון...מחניק זאת.
בכלל, באת לתת ו...אין שם אף אחד בבית.
למה קשה לוותר? סתגלתנות, אומרת שכשיש מחסום, מחפשים דרך אחרת.
כן, יודע לגבי 'החיים נמשכים' והדרכים החלופיות....הרק עלי אני חושב?
לא. לא רק עלי....
יודע שאני דרוש ו....הדלת סגורה. אין אף אחד בבית.
אין אמון ואין גישה..
חייב למצא דרך למחול לעצמי...
להבין שלעיתים, גם כשאתה נחוץ, לא רואים אותך.
ואולי בעצם.....אתה לא נחוץ, לא קיים שם בכלל...?
האמנם הכל בראשי?
מביט מסביבי. בשדות הירקרקים של השכנים.
האמנם לכולם טוב יותר?
לא ממש מעניין אותי. יוצא לרחוב.
מרגיש כהלך בתסמונת השוק של עגנון...
המון רעש וצהלה מסביב.
ואני הולך, וכושל אך ממשיך...כי אם אעצור, אפול.
אם אפול, לא אקום שנית.
רואה בעיני רוחי את גופי, שרוע, במרכז ההמולה.
לא תהיה התקהלות.
ההולכים והשבים פשוט ידלגו בקלילות מעלי,
וימשיכו בדרכם כי חשובה היא.
העולם ממשיך והזמן לא עוצר.
נזכר בפעם ההיא, שאיבדתי שבע שעות מלאות....
נסעתי לי לתומי, נוהג ברכב.
הגעתי לרמזור, בו עלי לפנות...צומת גדולה.
בירוק המיוחל, החילותי בפניה לאיטי.
בעודי נכנס לצומת, שם לב לפרצופים משתאים...מצביעים עלי, מביטים מוזר...
ואז, לפתע, נגמר הסאונד...לא שמעתי כלום.
שניה נוספת, והלכה התמונה...לא ראיתי דבר.
נקישות מתכתיות וצליל דלת מעלית נפתחת, גרמו לי לפקוח עיניים...
מתכת....מעלית.... אני בבית חולים. אבל למה?
עברתי תאונה? לא מרגיש כלום...אין כאב או מיגבלה.
בדקתי מה השעה ונחרדתי שחלפו להן שבע שעות מלאות...
הבדיקות היו טובות ועד היום, אין הסבר לעניין.
אניגמה.
שעות אבודות, ולא מוסברות, שלא יוחזרו.
לפני 12 שנים. 6 בפברואר 2012 בשעה 4:45
