ולו רק לחלוחית של אור...

למה תמיד להזכר כשמאוחר מדיי?
למה להזכר בכלל?
כל הנסיונות כשלו כי אני,
כך מסתבר, לא הייתי די.
היית ותמיד נשארת חמדן.
חושק תמיד במה שאי אפשר.
ואני תמיד הייתי ונשארתי.
בעבור חופן זכרונות מאושר.

מדוע זה אתה בי שוב משטה?
מדוע אני מרשה לך?
הוכחת בוגדנות חוזרת ונשנה,
ובכל זאת, משהו בי שוב נכנע.
נופלת אפיים ארצה לקסמייך הזולים.
למילים ריקות וחסרות נשמה.
כורחת את כל עולמי סביב מותנייך
ומתרשמת מכל רגע מר של המתנה.

תמיד תרעה בשדות זרים
ואני לעד אשאר פצועה.
תמיד תרצה יותר ממני
ואני לעד אשאר בודדה.
תמיד תאמר שאתה אוהב רק אותי
ואני לעד אאמין לך.
וגם כשאראה ילדים הנושאים דמותך
אשאר טיפשה עיוורת וחרשת.
כי ככה אני אוהבת אותך.

למה תמיד להזכר כשמאוחר מדיי?
למה להזכר בכלל?
לערער ברגע את שלוות חיי כולה?
לוותר על כל עולמי תמורת שנייה בצילך.
להיות שייכת לאדם כמו כלב לבעליו.
ולהענג מכל אמרת כנף ולטיפה קצרה
כי הגיעו ברכות כובשת מאהובי החמדן.
להשאר חזקה בחולשתי, כי הנה הוא
משנס שפתיו, למצוץ את צוף אהבתי.