בתור ילד קטן מתעצבן
על הוריך : אל תלך לשם
אל תשחק עם חבריך,
זה מסוכן, אתה תיפול
חכה עוד קצת תהיה גדול
תוכל לרוץ עם חבריך
לשבת עד החשכה
בנתיים בוא חמוד הביתה
כי תתקרר הארוחה.
שומע צעקה של אמא מהחלון קוראת לך
"יקיר תגיד לי לא שמעת?
הארוחה התקררה!!"
ושוב אותו הקול של אמא
יוצאת החוצה עם מחבט
ואחריך היא רודפת ומוסיפה
לך מיד, שדעתך תמיד מוסחת
שלא מקשיב אתה כמאט
ושחכה חכה לאבא גם יעבור
זה עוד מאט, לבסוף אותך תופסת
באוזן אל הבית מובילה
בקול כועס לך אומרת
"יקיר, אין טלוויזיה בשבילך, לך למטבח
תוכל בשקט ואז לחדר-שיעורים!"
מי מאיתנו לא היה שם?
כולנו חברה, אמיתי
ובא הרגע התבגרנו כיום
חלקנו כבר הורים
אבל העונשים שאנו לילדים נותנים,
שונים. היום יש טלפון לילד גן
מהשכונה, ושוב האמא מתקשרת אומרת "היכן אתה יואב?"
וההמשך לכך ידוע, הכל חוזר פה על עצמו.
אם אפשרי היה לחזור עשרים שנה
לי לאחור ושוב לשמוע את אימי
קוראת מהחלון "בואי חמודה בואי תוכלי",
לראות את סבתא השכנה צורחת
"דימה" בשכונה "תחזור הביתה ומיד
אחרת תצטער על כך!" כל כך הצחיקה סצנה זאת.
עכשיו חיוך אירוניה, הרי זה לא יחזור
כי הטכנולוגיה לקחה לנו הכל.
אני כאמא צעירה תופסת את עצמי,
לא פעם את ילדי אני מזהירה בדיוק
באותן מילים.
היכן היו הם אז היכן אנו היום,
רק כשהופכים אנחנו להיות במקומם
אז מבינים זה מזה להיות שם בדיוק כמותם.
וילדנו יגדלו, יבינו זאת לבד
שלהיות הורים זה לא פשוט, כל מה שעושים
מגיע מהלב, מדאגה ואהבה אליכם ילדים.
שתגדלו תבינו תבואו ותגידו:
כמה שאני אוהב אותך, אמא יקרה,
ומילה אחת רוצה לומר לך אמא
היא :תודה.
ומי שמתחבר תגיבו בשמחה.. גם לייק פה יתקבל בהמון המון ברכה.
ואם אפילו רק אחד מכם יראה פה השראה
שיתקשר הוא לאמו בשביל לומר תודה.
