פנטזיה ראשונה בגיל 4.. ממה שזוכרת.. ראיתי סצנה בסרט ישן שסבתא ראתה ילד מוצלף על ידי סבא שלו.. עד היום זוכרת.. באותו היום הלכתי לישון עם היד בתחתון.. מאז הפנטזיות הפכו לצבעוניות יותר.. אני כצופה מהצד או המבצעת, בעיקר עינויים וספנקינג.. אסור היה שידעו מה הולך לי בראש, היתי מעדיפה לספוג כל עונש מסבתא שלי מאשר שתגלה למה אני נוגעת בעצמי הרבה ועוד... חס וחלילה תגלה מה עובר לי בראש... המשיך עם בדידות בבית הספר.. הצקות.. שיפוט לא הוגן... וכו.. וואקמן.. דיסקמן.. ועוד... ספרים.. סרטים התבודדות.. בטחון מלא שמשוגעת.. שלבד... בשנת 2002 מלאו לי 18, בדצמבר 2002 נפתח הדנג'ן ביפו... נכנסתי.. נרגעתי.. לבד לא לבד.
פוסט זה. אמיתי נכתב על מנת להבהיר שבדסמ היה בי לפני כל המאורעות שקראו לי במהלך השנים. לא היה למאורעות הללו כל קשר למי אני ומה אני. הם אבל חיזקו אותי כבת אדם, אישה, אמא.
נולדתי בדסמית והבדידות שממנה סבלתי שנים רבות נבעה מזה ולא ממה שעברתי כמה בגיל 9 או 16.
