המתת השור

בשחר ....מול החלון....כאשר הלילה הופכת מדיו עמוק לדלול והגבנים לוקחים צבעים של אפור בהיר.
החלונות פתוחים לפניי..עץ ירוק, צפוף מחיים מגנה עלי...שמה בשיני יותר אוויר והציפורים מצייצות ללא הפסקה...הן משתלבות עם המוזיקה של קופלנד שמבסר על עולם חדש.

בילתי נסבלת הייתי כול היום איתו. חדורה בחרדות ומתווכחת כמו ילדה קטנה על כול דבר קטן
פגעתי בו בלי לדעת וסרבתי להתנצל....לא רציתי...הרי אני גאה ושקועה כל כך במה שאני מרגישה...רק אני ...
וראיתי את המבט שלו מאחורי המשקפיים...מבט אינטנסיבי שכזה...זה לא היה משחק יותר...היה מן מבע של פגיעה בו והבנתי....מרוב פחד, פגעתי בו...
"אני לא האוייב" הוא מפציר שוב ושוב...אך איני שומעת כלום אלא רק הפחדים שלי ...סגורה כמו נעול, אני חושבת שאני חושבת. אך אני רק מגיבה לעצמי. הוא רק פונקציה של קיר שכנגד הכדור מתנקש שוב ושוב...
זה תמיד קורה בשחר...להבין עד כמה אני עקשנית, עד כמה אני פוחדת...והבנתי סוף סוף שהוא האדון, ואני שפחתו.
האיש הזה שהיה אמור ללכת ממני כל יום כול דקה, בסוף עדיין ישנו לידי, ישנו במיטתי. חיי יום יום הן אלה שעוזרים למקם את התמונה של עצמינו ממש...
אני חוששת מהאישה המסורה שבי. אני סופרת : אחד, שתיים, שלולש...כמה הרווחתי?
כאשר נוגעים בדבר ממש, נוגעים בנתינה ממש, ומקבלים דבר בילתי תלוי בזמן, בכמות, בספירה...
והינה, אני אחזוא לשכב לידו, הוא ישן שלוו...מלאך שחור, איש חושים, עלה אדמה, אור פנימי
השחר עולה, האור חוזר פנימה, שוכב לו בשלווה, אור של קבלה, אור של אנושות...
ואני אולי רק התחלתי להיות אישה