המתת השור

ופתעום הריב התחיל. קולני. עצבני ומהר עונה לטונים מאוד גבוההים.
אני מהר רוצה לגמור הכל ואומרת מילים של פרידה..." צא מי המכונית! אני לא רוצה יותר! תחזור לאמא שלך דוגמאות כאלה ונחמדות. הוא מחזיר לי באותה מידה. מילים שאחת יותר מוגזמת מהשניה. "בואו נפרק את החבילה!....את רומסת אותי...אין לך לב...שום רגישות....
רגע...אם לא הייתי רגישה, לא הייתי נפגעת מעשמת של חוסר רגישות -)
דינמיקה של ריב אוהבים. בשלב אחד, הכעס הופך לפגיעה, לציפיה של סוף. הלב שלי כבר נמצא במבצר. עכשיו, אני הוצאתי את הלבנים בטון כדי למגן אותו בפני כול פגיעה נוספת.
הלב שלי הולך להיות החומה הסינית. רוצה בכל אופן.
אני מבתיחה חעצמי תמיד ללמוד מי ריב לריב איך לשמור על קור רוח. איך להפגע פחות ולא לרצות להפגע...איך לא להיות בצד המגננה...איך, בסופו של דבר, להמנע מכול ריב...
אבל הוא צודק, כואב או לא כואב, ריבים מדי פעם קוראים בין אנשים...לא הכל שלווה ודממה...התפרצות מותרת...אני רק פוחדת מוות מאלימות, מהגזמה, משיפוט וחוסר הבנה.
פעם, לא הייתי סורדת דקה מריב שכזה. כל צעקה היתה משאירה צלקת עמוקה.
יש רגעים שכל מה שאת יכולה לאמר ונדמה לך לגיטימי, היגיוני או מוצדק נגמר זאוזן של הפרטנר הפוך לחלותין. פשוט, חבל על הזמן...ומשהו ממיך לקחת אותי הלאה...רק לא להפסיק את הוויקוח, את הלחימה...את הניצוח. ממה מפחדים לאבד קונטרול? יש לי תשובה לגבי ...אבל עדיין לא מגובשת.

פעם, הינו רבים הרבה יותר. מה לא עשיתי כדי לנאר אותו ממני אך הוא החזיק מעמד. אלוהים יודע למה.
"את גדלת עם הרבה סבל...וגם אני..." הוא אומר....
כול אחד כמעט למעשה גודל עם קרע כזה של סבל שהוא מנסה לפרק במהלך רוב השנים של הבגרות....הכוונה עד שנות החמישים המאוחרות של חיינו...במיקרה הטוב לדעתי.
פעם, אישה חכמה אמרה לי : כאשר הורה נותן אהבה לילדיו, הוא מעניק לו למעשה את הכוח לעוף וללכת עם כוחותיו שלו עצמו...הוא נותן לו את החופש האמיתי להיות הוא עצמו...חופשי...." היא צדקה. האהבה האמיתי משחררת.