את החבר הראשון שלי
הוא הוא שאהב אותי עד כלות נשמתו
אך שברתי את ליבו
ברחתי רגע לפני הקאוס
אך הוא סבל כל כך
באהבה, אנו נעדים לפגוע ולהפגע...
הוא אומר שאני מכורה למלנכוליה
הוא צודק
גם הוא הוא היה מבריק וצח
אך משהו לא תם
לא גמור
הכשיל את כל מהלכתו
ולא יכולתי
אחרי חמש שנים
יום אחד פתחתי את הדלת ופשוט אזבתי ללא מפנה אחורה
ראשי היה צלול אך מושטק גם
אחרת הייתי מתה מהכאב שמאחורי
הייתי חשה שאני מאשירה
אני יודעת שפיתחתי סנתימנטים מיודים לחיות, לחוסר עונים שלהם נדמה
לבני אדם וסבלם, פיתחתי מגן
אחרת לא הייתי יכולה להמשיך ללכת קדימה מרוב רגשות
אני תופסת כל כך הרבה דברים שזה יוצר פשוט מן צוור בקבוק והכל יוצה הפוך, לא ברור
שנים למדתי לעשות את הסדר בהצפה שכזה ולהפריד את התפל מן העיקר
היום, אני שמה את ה אנליזה כל כך במרכז
זה גם כל כך מערבי
אני אוהבת אותו ואין אני יכולה לדעת למה הוא דווקא כן ולא אחר
באהבה, הרגש גדול יותר מן המחשבה. זה דבר סוחף כמו מוזיקה....אין ממש מעצור
אני חשה את העושר הפנימי שלו
אני מכירה גם את סיפורו
אני רוצה שהיהלום הזה יוציא את כל ציבותיו. יהלום שחור, מבריק מן הפנים אחוצה...
שרק כל זה לא יהיה גדול מדי עליו.
לפני 17 שנים. 12 באוקטובר 2007 בשעה 21:18