המתת השור

אבל הוא , יש לו סבלנות אין סופית לחכות לי בפיתולים של הפחדים שלי
האינסטינק הראשון, לא להאמין לא אחרי כל מה שעברתי.
איפה איתה נקודת השבירה ממש ? הרי קיבלתי את העובדה שזוגות יכולות לא להתאים ....וזהו זה...
ברוטאליות העזיבה והבדידות - רחבה כמו ים - שנשארה אחרי זה, עם הצלקות, עם רגשות העשמה ונתילת החוסר אחריות שעד היום מאופינת לקשר שהיה.
אך אני לומדת את הדרך החזרה קודם כל ולפתיחה הדרכים האין סופיים כמעט שיש בהרמוניה כאשר כן זוג עובד ביחד. בו בעת, יש גילוי הדדי ואינדיווידואלי של כל אחד לחוד וביחד, כאשר האדם של היום ומחר כל כך שונה במובנים עדיין מאורפלים ממי שהיה בעבר.
איפה הסוף ואיפה ההתחלה?
קודם כל המערכת המשפטית שלא היתה מוכרת לי קודם ושברגע שנוגעים בה מפחידה, מבלבלת ולא צודקת. רק הנגיעה הזו זרקה אותי בסערות שיאוש ושל חוסר ידיעה.
הרי, כאשר מישהו מאשים אותך במשהו, אין מנוס מלחוש שבאיזהו מקום, כן אתה אשם.
זיכרון השרשראות והבושה המתלווה בזה מעוררים אצלי עד היום סנטימנטים חריפים מאוד.
השופט, הסניגור המטומטם והלא מעונין ללכת כמה צעדים כדי להבים אותך תחילה, להגן עליך דיו, הקאוס של מערכת המשפט עם הוכלוסיה שלמה שאין אתה לא מבין מה הקשר שלך אליה ותאוות בצע של קהל העורכי דין, אלה לבדם מספיקים כדי לזרוק אותך בים של בילבול שכן לוקח זמן להבין את הדינמיקה הפנימית שלה.
בכירתי בסוף היתה בחירה של סליחה, שלי ולא שלו, אבל שלי קודם כל וללכת על הקו הזה עד הסוף. עד שהפנמתי את העובדה הזו, הרבה סבל זרם בעורקיי