בת כמה את מנגינה ?
אם את צעירה, מחכים לך עוד הרבה אכזבות ועוד הרבה שמחה....ואם את עברת את ה...40 בוא נגיד...עז גם...יש כל כך הרבה מה להגיד על מה שחווית ומה שכתבת, הן במישור האישי והן במישור האהבה. בשתי המיקרים, מוטב שתתבגרי ותבחני....
מוטב כמה שיותר מוקדם מאשר מאוחר. ...
השאלה איך? וגם מה החשוב ביותר לך כרגע?
חשוב מאוד, בשלב מוקדם של הבגרות שיוהאבו אותנו, כמה שיותר כמה שיותר טוב ...האם יתכן שזה נכון הרדיפה הזו אחרי אהבה? במהלך כל חיינו, אנו בצורה אחת או אחרת זקוקים לזה.
השאלה : כמה עמוק וכמה המענה של האחר כלפינו משפיע על הדימוי עצמי שלנו?
האם אדם שמתקרב, משמעות שאנחנו ראוים יותר ?
האם בן אדם שמתרחק, פרוש הדבר שאנו אחריים לזה?
הנטיעה היא תמיד לחשוב בצורה אגוצנטרית ולחשוב שאנו נושאים יותר מה - בואו נגיד - 50 אחרוז מהאירוע הריגשי מהסוג הזה אבל - וכן אני מסכימה שהחיים הם לא רק נוסחה מתמאטית - יש תמיד שתי צדדים לעינין והפעולות של אחרים הרבה פעמים, נישאות במישור המיסטוריו...
אז הצד הראשון דומני, הוא לנתק את עצמינו מהאקסיומה הזו של אהבת האחר שווה באהבת עצמית, לאשוף את החלומות המאוכזבים, החתיחות נפשיות פזורות על הרצפא וללכת הלאה, עם קלילות יותר, עם אימונה שלא אנחנו מחליתים על הכל וש בשלב, מוקשם או מאוחר, יגיע הפרטנר שממנו, נוכל ללמוד עוד צעד אחד קדימה : שעור מן החיים.
יום אחד, גם תגלי שאנו לא רק נפגעים אלא גם פוגעים...אין מנוס מהדבר הזה..ושצריך לתול את האמת הזו בברוורה שווה ...אין אנחנו רק קורבן אלא גם מקרבנים לפעמים...גורמיים צער לאחר...מי יודע למה...כש תיהיה שמה, תוכלי לדעת גם יותר טוב מי את...בן אדם עם יותר רחמים או בן אדם עם יותר הגנות. הריקוד שלנו לא מפסיק להיות בחיים מאחד לשני, בוולסה מהוססת נכון, אך מתבהרת לאט.
לפני 17 שנים. 7 בנובמבר 2007 בשעה 17:57
