המתת השור

היו לי שלוה אהבות גדולות ואין ספור של אהבות מתונות יותר

הראשונה היתה אמא שלי שאהבתי עד כלות הנשימה
אהבתי את האישה הזאות, מיסטורית, זהובת שעיר, טיפה מדופרסת אך עם החיוך הזוהר הזה.
eternal youth
למדתי לשנוא אותה ....עד שהתוודתי לאהבה שלי אילה...עמוק, חודר, פולש, כנגד כל רצון, כל הגיון.
האהבת נשים באה ממנה...ולכן אהבתי אישה אחת נושפת בחיי, נערה רוסיה, חכמה, נחושה, כה לסבית שנשיקת גבר ואישה ניראה עם הזמן כדבר מוזר, כנגד הטבע.
היא עזבה אותי וליבי נקרע.
אהבתי הפך לאובססיה וכאב, כמו סכין בבטן דקר אותי אלף חתכים במשך חודשים ארוכים.
הרגשתי אלף רגשות אלף צבעים של יאוש בתקופה הזו אך הבולטת ביותר היתה מתבטא בשאלה : איך אוכל לחיות בכלל בילדיה?
היא היתה כה בתוכי שמסת האוויר היה נושא את מהותה, מהות האדרותה. חייתי בריק אינסופי של חוסר של קלום של חלל שמתרוקן שוב ושוב כל בוקר כאשר מה שנישאר מהאדם האהוב הוא רק את החלל הריק שהוא השאיר.
I survived