המתת השור

מעז ומתמיד, הרגשתי שכל פעם שהייתי צריכה להגיד "כן" הייתי עושה פשרה עם עצמי
מה פרוש הדבר ? הרגשתי עמוק עמוק בתוכי כמו נכה רגשית : נשר שרוצה לעוף עם כנפיים קצרים מידי, אלף משקלות ובעיקר, צורך רעב כזה לאהבה שהחמצן היה מספיק לי ליום אחד בלבד.

בעת הנעורים, אנו כל כך זקוקים להיכרות עצמית ביסוד, ובמיוחד לאהבת עצמית. שנים הולכות על זה ומי שמשיג את זה, במוקדם, משתחרר מוקדם יותר מהדפוס הקלאסי של האהבה : השלמת התמונה הפנימית.

יש כל מיני סוגים של אהבה. זו שמביא שקט פנימית היא זו של קבלת עצמית

ברגע שלא רציתי יותר לסגור את הדלת, להכנס לפריים....נפתח בפני את כל "הפרברטיות" שלי, במילים אחרות את חוסר השיפוט שלי כלפי עצמי
האחר שבחיי, זה דבר שונה כמובן. אני בשלב שאני לומדת לא לחיות לבד.
בניגוד למצופה, אין לי שום סממנים של הנשלטת זו שנהנת לשרת ולהעריץ את השולט אלא יותר את הנשלטת שנכנעת מול "כוח" העולה עליה. קצת כמו קרב של שורים אחד מול השני.

זהו יופי שלהקרב הסומו היפני דרך אגב. אסתטיקה של המסה החייתית ביחד עם החוקים הנוקשים שחברת האדם.

זמן רב חיכתי לזמן הזה שאוכל להשתחרר מהמטלות של יום יום וגם להשתחרר מהפחדים של חוסר ביטחון למניהם. להיות שייכת לאחד או אחת לא יותר החכרי לי ...אני יותר שייכת לעצמי עכשיו מאשר לכל דבר. ולא אדם אחר...ובזאות אני גם משחררת את הגבר שבחיי מלאצב אותי.

עם ניוות נכון של החודשים האחרונים, מצאתי דרך ברורה יותר שתוביל אותי חזרה סוף סוף לדבר שלא היה נוחך בזמן האחרון : תקווה, או אימונה אם תרצו.

לחזור ללימודים בתקופה הזו ולייסם את הרעב שלי ללימוד תוך יצוב יותר נכון של עמצי. העולם הפנימי הוא דבר רחב...החיצוני עוד יותר. כאשר החיבור בינהם נעשה בלי הפרעות יתר, אז נוצאר מן רנסנס ממש