להיות שבוע של עבודה. 250 אחוז על 50 שעות זה מצב לא רע. עודני לא מרשה לעצמי להירגע לרגע אחד והברונכיט מתנפלת עלי. אחרי שהוא הלך לטייל אי שמה בצפון, אני נשארת לבד שבוע ורע לי. אני לא רוצה להפריע לו, אני יודעת שהוא כל כך אוהב את זה ...אבל כאשר הרופא בא עלי הביתה אתמול, אני בוכה מכאב , גם פיזי גם נפשי. הוא נבהל קצת. פחד שאתנק מחוסר נשימה. רצה להבמין אמבולנס. הבנתי שמה שחנק אותי, זה בעיקר למצוא את עצמי לבד חולה בילדיו ....היה לי עצוב ולבד.
הסיגריות עזרו להתרדרות הזו. מחלה של מכורה ממש. הגיע זמן שהפסיק. ממש.
עשיתי פשרה בין תאבת הכסף והרצון שלי לנוח. אשאר בבית היום הזה. היה לי את הלילה כדי להרגיש רע ולשעול את עצמי אם באמת פרטנר כזה אני רוצה בחיי. יש תמיד מידה של רחמים עצמיים. אבל גוף חולה הוא גם נפש חלשה והרהתי בשעות הקטנות של הלילה...על החיים שלי.
לפני 16 שנים. 21 באפריל 2008 בשעה 6:03